אמנם לא מדובר בשאלה קיומית כמו ההיא שהמלט התחבט בה, אבל עצם העובדה שה"די-בייט" הזה - "תלבושת אחידה - כן או לא?" מתעורר כל שנה בכל שלב, ללא הבדל של חג, אירוע ועונה, כנראה מעידה על כך שמדובר בנושא מספיק טעון ומאיים על הגדרת הזהות של אלו שישאו בתוצאותיו.
מה אלבש היום?
אז מה העמדה הגורפת? צריך או לא צריך תלבושת אחידה? תלוי את מי שואלים. לפני מספר שנים בית הספר היסודי בשכונה שלי החליט להחיל את כללי התלבושת האחידה על תלמידיו. ילדי הכיתות הגבוהות ה'-ו' התמרמרו ואילו ילדי הכיתות הנמוכות באופן ממש לא מפתיע, היו בעד. התחושה היתה שבקרב הילדים הצעירים יותר, המראה האחיד העניק להם תחושה של שיוויון. שטחי עד כמה שזה יישמע, המציאות בה הם חיים, הכוללת מסרים ישירים ועקיפים מכל עבר, המציבה סטנדרטים גבוהים של "איך להראות" לא בדיוק מעודדת אי-תחרות. ותחרות כדרך חיים מעיקה.
לצד זה, ההזדמנות להוריד את השאלה הטורדנית והסיזיפית - "מה ללבוש", הממוקמת לצד שאלות נוספות הטורדות את מנוחת תחושת הערך והשייכות, כמו "מי ישחק איתי בהפסקות?", "האם המורה תפנה אלי בכיתה?", "אם אני אגיד שאני לא מבינה את התרגיל הזה, יחשבו שאני טיפשה?" בהחלט מקלה.
ואם זו היתה החולצה של קבוצת הכדורגל?
אם תשאלו בני נוער, הרוב הגורף יטען כי מדובר ב"כפייה" ו"פגיעה בחופש הבחירה שחונקת את האינדיוידואליות והיצירתיות" ובמקרה הפחות חמור, הם יפתרו את זה ב"זה לא נוח". ואין ספק ש"נוחות" זו הסיסמה החרוטה על דגלה של אופנת גיל ההתבגרות.
הרי שאלת התלבושת האחידה לא מטרידה אותם כשהם הולכים לתנועות הנוער, מתגייסים לצבא או מצטרפים אחרי לעבוד באל-על. היא גם ממש לא מטרידה אותם כשהם מגיעים למגרשי הכדורגל לאהוד את קבוצתם. להיפך, במקומות האלה הם מרגישים "גאוות יחידה" ונהנים מהתדמית הרצינית שהמדים האחידים מקנים להם.
אז מה כל כך שונה? בית ספר, כמונו ההורים, מלווה אותם לאורך שנות ילדותם ותהליך התבגרותם. הוא עוד מבוגר סמכותי וטרחני המשפיע על חינוכם ועיצובם כמונו. באופן עקרוני, שלא כמו תנועות נוער, אין להם מנדט לבחור ללכת אליו והרבה פעמים הוא נתפס כמשהו ממש לא כיפי. כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות שלהם, יש להם תפקיד להרחיק את המבוגרים האחראים, לתהות ולבדוק את כל הערכים שהפנמנו בהם, כדי למצוא את עצמם. זה מפחיד, מבלבל ואמיץ, כמו כל יציאה למסע לא ידוע. וכדי להפחית את החרדה, הם מסתכלים על העולם בשחור לבן ומאמצים עמדות קיצוניות. באותה ההזדמנות, הם פוגשים אחד את השני ומגלים ש"וואלה, אנחנו חושבים אותו דבר", מה שמחזק את עמדותיהם וגורם להם להרגיש בטוחים בצדקתם כשהם אומרים: "לא לתלבושת האחידה". רק שלא בטוח שגם אם זה מה שהם רוצים, זה אומר שזה מה שהם צריכים.
דווקא בגיל ההתבגרות, כשנושא הלבוש תופס משמעות גבוהה בחיים, הרבה יותר שכיח להסתכל אחד לשני במותגים במקום בעיניים, לראות למי יש כסף ולמי לא. למדוד מי "שווה" ומי "לא", מה שמשליך על תחושת הדימוי העצמי, הבידול, וגורם להסחות דעת כתוצאה מזה.
פחות אלימות, יותר ריכוז
בשנת הלימודים תשע"א הודיע שר החינוך דאז, גדעון סער, על הנהגת תלבושת אחידה בבתי הספר היסודיים הביניים, החלטה שהיו שותפים לה הורים, אנשי חינוך ומועצת התלמידים והנוער הארצית. הסיבה העיקרית היתה שבבתי הספר בהם קיים מנהג תלבושת אחידה יש שיפור רב באקלים הבית ספרי.
בשנת 1996 קרא ביל קלינטון לבתי הספר בארה"ב להנהיג תלבושות אחידות, זאת לאחר שחוקרים מצאו שבבתי ספר בהם קיים נוהל תלבושת אחידה, רמת האלימות נמוכה יותר.
בסקר שנערך בשנת 2005 במדינת קרוליינה שבארה"ב, אשר בחן את יתרונות התלבושת האחידה בבתי הספר, זוהו שיפור בריכוז התלמידים, שיפור באווירה הכללית ותפיסה טובה יותר של בית הספר על ידי הקהילה.
כך שדווקא מה שהם טוענים נגדו ומייצג עבורם איזה פן של משמעת לא מתחשבת, הוא מה שבאופן לא מודע תורם להרגשה המעצימה הזו של להיות חלק ממשהו. בדיוק כמו מה שמניע אותם לעטות את אותם מדי ספורט אחידים שמייצגים קבוצה מסויימת.
וממקום בו נתוני הבסיס החיצוניים שווים, הם משוחררים לבחון את האינדיוידואליות והיצירתיות קצת יותר במחוזות שמחוץ למראה.
