"את יודעת מה החלום שלי?"
"מה?" התעניינתי.
"יציאה משפחתית, בילוי משפחתי אמיתי של שלושת ילדינו - הגדולה שבתיכון, האמצעית שבכיתה ג' והקטן שבגן - כולנו יחד, בחוויה משותפת שמגשרת על פני הגילאים". עיניה של חברתי היו מצועפות בדוק נאיבי.
אולי היא צודקת. חשבתי על דבריה ביום של אמצע החופש. בשנים האחרונות בילוי משפחתי הפך אצלנו לפיצול משפחתי. בעוד הבעל יוצא לטיול עם הילדים הגדולים, אני נדדתי עם הקטנים לפארק השכונתי בתוספת קרטיב.
כולם יחד? את בטוחה?
"אולי כדאי שננסה לצאת יחד לטיול משפחתי משותף?" זרקתי את הרעיון בין חזרה מהעבודה לניסיון להחזיר לבית מראה אנושי אחרי יום נוסף של 'מה נסגר היום?' וחבורת מתבגרים שקמים בבוקר בחמש אחר הצהרים.
"את בטוחה שנצליח למצוא משהו שיענה לכולם על כל ההנאות", שאל אותי הבעל בהיסוס ואילו אני, אחוזת דיבוק מהרעיון, קבעתי, "זה למען איחוד המשפחה. מתי בפעם האחרונה יצאנו ביחד עם כל הילדים?"
"לאן נלך עם כולם?" הבעל המשיך להסס בקול רם.
שטחתי בפניו מיד את התוכנית שלי: מוזיאון שמתאים למגוון של גילאים בו הגדולים מבקרים בתערוכות אינטלקטואליות והצעירים מתנסים בסדנאות ובהפעלות המתאימות לגילם ואחר כך פיקניק בפארק גדול, עם הרבה דשא ומתקנים, שילדים ונערים בכל הגילאים אוהבים. נקנה להם פלאפל, צ'יפס וגלידה ויהיה נחמד.
הוא לא התלהב כמוני, אבל הצלחתי לשכנע אותו בנחיצות חיזוק הקשר המשפחתי. שכרנו רכב גדול לצורך העניין ולילה קודם סיפרתי לילדים בהתרגשות על חיזוק הקשר המשפחתי. הם בעיקר הבינו את המילים פלאפל, צ'יפס וגלידה. למחרת בבוקר יצאנו לדרך ויום החלומות שלי הלך והתפוגג.
עדיין בטוחה?
ניסיתי. באמת שניסיתי. לא רציתי להרוס את התזה שלי, אבל בינתיים חיזוק הקשר המשפחתי רק גרם לפירוק התא המשפחתי.
פעם נוספת התברר לי שאסור לקחת ילדים צעירים לדרך ארוכה. מה לעשות, המוזיאון שנראה לנו עונה על צרכיהם של כל הגילאים, נמצא במרחק של למעלה משעה וחצי נסיעה מהבית שלנו והפקקים, אוי, הפקקים. בכל מקום אפשרי פקקי תנועה. העמידו עדה של ילדים בפקקים של שעה-שעתיים (אחרי כל חצי שעה של נסיעה) ותקבלו עיסה דביקה של מלל, בכיות, דבק נייר ומספריים.
"את בטוחה שזה היה רעיון טוב?" פניו של הבעל מתכרכמות.
"לא היה עדיף שאקח את הגדולים לטיול למיטיבי לכת, נפקיד את הקטנים בידיים של מטפלת טובה וגם את תצטרפי אלינו; אחר כך נערוך טיול נפרד לקטנים, ברמה המתאימה להם, בדיוק כמו שנהגנו בעבר?" הוא שאל ואני עדיין לא הייתי מוכנה להודות בתבוסתי.
רק נגיע למוזיאון והכל יסתדר, ניחמתי את עצמי. ואז הגענו. הגדולים רצו מסלול סיור אחד, הקטנים רצו את הסדנא הפעילה והיו גם כאלה שבכלל לא רצו - לא מסלול סיור ולא סדנא, אלא רק צפייה בסרט.
אולי האוכל יעזור?
הפלאפל והצ'יפס יצילו את המצב והגלידה בכלל תהיה הדבק של איחוד המשפחה, אבל אפילו זה התברר כעוד חלום בלהות. הגענו לשם עייפים ומותשים, רק כדי לגלות שנגמרו כדורי הפלאפל ולא נותר לנו אלא לנדוד לחנות האוכל הסמוכה. רק אחרי שהזמנו כריכים, גילינו כי המחיר כפול ומכופל, אבל מול עיניהם המורעבות של הילדים וההזמנה שיצאה לדרך, לא נותר אלא לשלם. לקינוח – הגלידריה הציבה תנאי דרקוני: בהזמנה גדולה, חובה להזמין שלושה טעמים בלבד!
לכו ותתווכו בין גדולים וקטנים וסתם כך בין טעמים של ילדים ותוציאו מאחד עשר שלושה
או לכו ותחפשו גלידריה אחרת.
בפארק היה איחוד משפחתי חלומי לשעה אחת, כשכולנו ישבנו על כר הדשא ואכלנו ופטפטנו וצחקנו, אבל כשהגדול שלי הוציא גיטרה ופרט עליה, הקטנים דרשו את "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" והגדולים ביקשו שירים משלהם.
גם בחזור היו פקקים וחוסר סבלנות ויללות וכשהגענו הביתה הם בקשו לאכול. הם רעבים.
הבעל ניסה להסתיר את אכזבתו מבזבוז היום והמשאבים.
"תגידי, יש אפשרות לחיזוק הקשר המשפחתי רב הגילאים או שאם מנסים לחזק אותו, זה רק פורם את החוט?" עלתה באוזני שאלתה של חברתי.
"אם פועלים לפי ההיגיון ולא לפי האמוציות, אפשר", הודעתי לה על מסקנותיי בסיום היום.
כמה מסקנות מיום מתיש במיוחד:
1. לבילוי משפחתי רב גילאים בחרו פעילות קצרה אחת, כמו ישיבה לארוחה משותפת בבית, במרפסת, בפארק, על שפת הים, לא משנה היכן. העיקר שתהיו כולכם יחד, באווירה טובה ובשיחה משותפת.
2. שוחחו קודם עם הגדולים ותאמו מולם ציפיות. בקשו מהם לבוא לקראת הצעירים, להתגמש ולוותר על הנאה או בילוי שלהם, למען האיחוד המשפחתי. אולי הם אפילו יסכימו "להשתטות" מבחינתם ולשחק "מסירות" במקום כדורגל ולזמר שירי ילדות נושנים למען אחיהם הצעירים.
3. אל תחלמו על בילוי ארוך ומורכב. הוא נדון מראש לכישלון. מטבע הבריאה למבוגרים צרכים והנאות משלהם ולמתבגרים צרכים והנאות משלהם, לקטנים כנ"ל ולפעוטות הצרכים וההנאות נמצאים בכלל בפלנטה אחרת.
