כבוד ואהבה או פחד וחרדה?
לא בקלות הוצאתי מחברתי את הסיפור הכואב הזה. זמן רב היא הסתירה אותו, בנתה לעצמה בראש את המשפחה המושלמת. "אני מתחננת לפנייך. בבקשה, עזרי לי עם העיתון שאני מכינה לאמא שלי!" היא פנתה אלי וביקשה שאכתוב על אמה. "את צריכה לכתוב את המאמר היפה והמרשים ביותר שכתבת מימייך. אנחנו מכינים לאמא שלי עיתון חגיגי לקראת יומולדת שבעים שלה ועומדים להפיק אותו בפורמט מגזיני מהודר. אמא שלי צריכה להיות עיקר הסיפור במגזין הזה. כולו ייסוב סביב ילדותה, חייה ופועלה, עם מדורי תמונות וברכות ומילות הערכה. גולת הכותרת הוא מאמר הפתיחה שאת תכתבי. אני צריכה שזה יצא מושלם. מושלם. הבנת?"
"תירגעי, אני אכתוב עליה", הבטחתי לה.
לא ידעתי לאיזו מלכודת אני נכנסת. מאותו רגע ואילך, הטלפון לא הפסיק לצלצל והיא על הקו, מנסה לברר מה אני כותבת ואיך אציג את הדברים ושלא יזהו אותה.
חשבתי עליה ולא הבנתי. מה גורם לחברה שלי, שעומדת בראש חברת השקעות מצליחה, שחולשת על מיליונים, שתמיד החשבתי אותה לאישה השאפתנית והמצליחנית שאני מכירה – לרדוף אותי כך כאחוזת אמוק בגלל איזה ספר שהיא מכינה לאמה?
"נו, כבר כתבת את מאמר הפתיחה החגיגי?" חרדה אמיתית נשקפה מעיניה. מרגע הבקשה שלה ועד ביצועה חלפה יממה בלבד וב-24 השעות הללו הרגשתי מוזר. למה היא כל כך אובססיבית כשזה מגיע לאמא שלה?
וזה לא נגמר בה. מצעד המתקשרים נפתח בקול תרועה. אחותה התקשרה, גם אחיה ואפילו האחיין וגם הגיס מארצות הברית. כולם דרשו וביקשו ורצו לדעת, שאכן, נתתי לאמא שלהם את הכבוד הראוי והמאמר שאכתוב עליה ישקף את פועלה הגדול והדגול בקרב המשפחה לדורותיה.
התחלתי לנוע באי נוחות מול המקלדת. אני מסירה את הכובע ככל שהדברים קשורים לכיבוד הורים, מעריכה ומעריצה מי שיודע להוקיר ולהעריך את הוריו שטרחו למענו, אבל כאן הדברים הגיעו במעטפת אחרת. האם נדמה לי או שאכן תחושותיי נכונות וכל הדוברים – רועדים מפני האמא המדוברת?
עדיין מפחדת מאמא
"אולי תראייני את אמא שלי באופן אישי?" היא שאלה פתאום. "תמציאי לה משהו, שאת רוצה לשמוע ממנה על פרויקט התנדבותי שלה, לצורך מגזין פנימי של ארגון מתנדבים. נעשה לה הפתעה והיא תמצא את הראיון במגזין המשפחתי שאנו מפיקים לכבודה".
התקשרתי אליה. הראיון היה קשה. האם לקחה את הפרויקט ברצינות יתר, דרשה שאראה לה שוב ושוב כל שורה, תיקנה מחדש, התעכבה על כל הברה ושוב התקשרה באישון ליל, בעיצומו של בוקר, כשהייתי אחר הצהריים עם הילדים בגינה וכשקילחתי אותם. היא ביקשה שוב ושוב לשנות משפטים ומילים בדרישה תובענית ושוב לשלוח לה את הדברים בפקס (מייל אין לה) ושוב לקבל דף מקושקש ולתקן לפי ההוראות.
ואני ספגתי הכל בשם החברות, כי הבטחתי לחברה שהפכה להיות ידידת נפש, לסייע לה להפיק את המגזין שהם חלמו עליו לקראת היומולדת של אמא שלה.
באחת מהשעות הקטנות של הלילה, אחרי אינספור שיחות מטרידות מצד האם, הספקתי להתחרט על הפרויקט שלקחתי על עצמי. פתאום חשבתי שהבקשה של החברה לשמח את אמא שלה, לא באה מאהבה ומהערכה. חשתי תחושה של רצון לרצות אותה, כשהיא דיברה על אמא שלה היה נדמה לי כאילו היא מפחדת ממנה.
ואולי אני טועה? מה יגרום לאישה מצליחה ועסוקה, שרבים מעריצים אותה ומבקשים את קרבתה, לפחד מאישה קשישה ולהקדיש מזמנה היקר והנדיר, להפיק מגזין יקר לכבוד יום הולדתה? והלא היא יכולה היתה לסיים את החגיגה במסעדה, מבלי לחלק שי משפחתי יקר שכזה.
"אמא לא נתנה לשמוח"
חשד איום עלה לי בפנים, אבל לא יכולתי להניח את האצבע על הנקודה המדויקת. למחרת היא תיארה לי איזו גרפיקאית יוקרתית שכרה כדי להפיק את המגזין המהודר ואיך היא מתכוונת להפיץ אותו בין חברותיה של אמא שלה.
איך אסביר לה, לנסיכה האצילית והאלגנטית הזו, שבא לי לבכות מול השלמות המדומה של חייה?
"שבי", הושבתי אותה כמעט בכוח כשהיא באה אלי, זונחת פגישות חשובות, כדי לעבור איתי על כל פיסקה במאמר הפתיחה.
"מה עובר עלייך?" מצאתי את עצמי שואלת פתאום. "מאין מגיע הרצון שלך לרצות את אמא שלך ברמות שלא פגשתי עד היום?"
היא הביטה בי וראיתי את עיניה המרצדות ואת הבלבול באישוניה ולראשונה גם ראיתי כי שלמות אף פעם לא היתה חלק מהלקסיקון שלה.
"זה עצוב", נאנחה ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, נפרץ הסכר. "אמא שלי הייתה מכה אותנו כשהיינו ילדים", פלטה ושתקה לרגע. שתקתי גם אני. שתיקה סמיכה נתלתה בחלל.
"אני זוכרת היטב את היום ההוא, כשניצחתי בקלאס. תוך כדי שהיא הכתה אותי משהו היה מתקומם בתוכי ורוצה לצעוק: 'אבל למה, אמא, כל כך היה לי טוב לי עכשיו'.
"ואז הבנתי שהשטן הוא קשבנו הקבוע בבית. כל הזמן מאזין, כל הזמן אורב, מחכה לרגע שתשמחי קצת, שתרפי ואז תבוא משביתת השמחות... אמא לא נתנה לנשום. החינוך שלה היה קפדני ואם צריך אז גם מכות באו לעזר דרך קבע, כשנראה לה שלא היינו הילדים המתורבתים עליהם חלמה. הייתי ילדה מוכשרת וחכמה, אבל אם היה נדמה לאמא שלי שיש איזושהי תלונה מבית הספר, היא חיכתה לי עם היד שהמכות ממנה אף פעם לא נגמרות.
"זה המשיך עד גיל מבוגר ואז הגיעה רגע המרד. ברחתי מהבית כשהייתי חיילת והיה נתק והיה זעם והיה כעס וגם פחד גדול ועצום. זעמתי עליה אבל עוד יותר פחדתי להתנתק מאשר פחדתי מהמכות".
עברו שנים והיא עדיין ילדה מוכה
חברתי כבר בת 40. עברו עשרות שנים מאז המכה האחרונה, אבל סינדרום הילד המוכה עדיין מכה בה קשות. אני מביטה בעיניה ורואה שם את הילדה המוכה. זיהיתי אותה לפי ההתנהלות שלה. היא חשבה שיצאה מהמעגל. היא בנתה את עצמה, הוכיחה לכל העולם ולאמא שלה בעיקר, שהנה היא קרייריסטית, חולשת על מיליונים, מגדלת ילדים בהצלחה, מנהלת עובדים אלופה. אבל עדיין, נשאר המקום הפצוע, הכאוב, המוכה ובמקום לרפא את עצמה, היא ממשכה לרוץ ולרצות, לנהל יחסים לא תקינים עם אמא שלה.
ביצעתי את התיקונים שהיא ביקשה ממני. ביצעתי ובכיתי. הזלתי דמעות על ילדים מוכים שאני לא יודעת אם יש אפשרות אי פעם לרפא אותם, על ילדים מוכים שלא החליטו להוכיח לכל העולם שהם מוצלחים ולא עלו על גג העולם כמו החברה החדשה שלי. בכיתי על כל אותם ילדים של פעם ושל היום, שלא יצאו ממעגל האלימות וממשיכים אותו הלאה. הם פצועים בנפשם וממשיכים לפצוע הלאה ילדים רכים, חוסמים להם סיכוי לחיים נורמטיביים לחלוטין, מחבלים בנפשם הרגישה.
ידי נשלחה כמה פעמים אל הטלפון כדי להתקשר אל אמא של החברה ולשאול אותה מה היא חשבה לעצמה לפני שלושים וארבעים שנה, כשלקחה את מקל החובלים "לחנך" בו את הילדה המוצלחת שלה והאם היא יודעת שהיא יצאה מה שיצאה, למרות המכות שלה ולא בזכותן?
האם יש לה מושג שהמכות אותם הפליאה, נותרו חקוקות בנשמה לנצח?
והמשפטים העולבים והפוגעניים שנילוו למכות, הותירו צלקות חרוכות בנשמה, כי גם הורה שאינו מסתובב עם שוט, אלא מצליף מילים פוגעניות, הוא הורה מכה לא פחות ואין תקנה למכותיו.
מי יעצור את ההורים המכים? מי יציב בפניהם תמרור "עצור" ויעמידם על מקומם?
