ביום חמישי האחרון ישבתי בפגישת עבודה עם איש עסקים, שקבל על כך שהגברים נידונו למרוץ אינסופי מתוך הצורך לפרנס את משפחותיהם. "האישה? ברור שהיא יוצאת מוקדם להחזיר את הילדים או נשארת איתם בבית כשהם חולים. את ראית פעם גבר שמביא ילד חולה למשרד?" שאל בכאב. "מהגברים מצפים רק לעבוד לעבוד לעבוד, לחזור בלילה הביתה, לפעמים אחרי שהילדים כבר במיטה ולהקפיץ אותם קצת באוויר".

הבחור, מעודכן מאוד בכל הקשור במותגים, גאדג'טים, סמלי סטטוס ומחקרים שווים בתחומי הדיגיטל, כנראה פספס את המחקר שפורסם השבוע בארצות הברית וממנו עולה כי בלמעלה מ-40% ממשקי הבית בארה"ב האמא היא המפרנסת העיקרית או היחידה. רק לשם השוואה, בשנת 1960 רק ב-11% מהמשפחות זה היה המצב. עוד מגלים הנתונים כי בארה"ב, למעלה ממחצית המפרנסות העיקריות (63%) הן אמהות יחידניות והאחרות הן נשים שמרוויחות כיום יותר מבני הזוג שלהן. על פי המחקר, בקרב אחד מכל ארבעה זוגות נשואים - מרוויחה האישה יותר מהגבר (מה יקרה לאותם ארבעה זוגות נשואים, ראו בהמשך, לפי מחקרים שפורסמו בסין).

כשרצינו כסף – הלכנו לאמא

אני גדלתי בבית שבו שני ההורים עבדו בבנק, אבל לאמא שלי מעולם לא היה פחות כסף בארנק מאשר לאבא שלי. כשרצינו כסף – הלכנו לאמא. הארנק שלה היה פתוח בפנינו ואנחנו, אחיותיי ואני, יכולנו לגשת ולקחת כל סכום לו הזדקקנו. זה היה כל כך טבעי וברור ועבר הלאה בתורשה, אלי ואל בתי.

אמא שלי, שעלתה בילדותה המוקדמת מעיראק וגדלה במעברה בפרדס כץ, התחילה לעבוד במפעל לקופסאות כשהייתה בת 14. בגיל 16 וחצי התקבלה לעבודה בארכיב של בנק לאומי – משם התקדמה במהלך עשרות שנים, עקפה בסיבוב טיפוסים מעונבים וקשוחים, עד שהפכה להיות חברת הנהלה ראשית ומנהלת בסניף הבנק, שנמצא מרחק שני רחובות מהמקום בו שכן צריף המעברה בו גדלה. כיוון שבילתה שעות רבות בעבודתה בבנק, הכניסה אותי בנעוריי המוקדמים כמורשת חתימה בחשבון שלה, כדי שאוכל לרשום צ'קים עבור קניות במכולת, טיולים שנתיים או רכישת ספרי לימוד עבורי ועבור אחיותיי הצעירות.

אז לא הכרתי את וירג'יניה וולף, שקבעה במסה שלה "חדר משלך" שאישה כותבת צריכה שני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה, אבל בזכות אמא שלי רכשתי מוקדם מאוד תובנות עמוקות באשר לסוגיה הקריטית של עצמאות כלכלית. גם אני עובדת מגיל צעיר, ותמיד-תמיד יש לי כסף משלי. את הטיול שלפני הצבא מימנתי כמעט בעצמי, לאחר שמכרתי מהדורה שלמה מספר השירים שפרסמתי בגיל 17. מנעוריי עבדתי תמיד במיליון עבודות: בשמרטפות, בניקיון חדרי מדרגות, ברשת מזון מהיר, במכירות בטלפון, במכירת ספרים בשבוע הספר וכמובן, בהרבה מאוד תפקידי כתיבה ועריכה. מעולם אף אחד לא פרנס אותי, מעולם לא שאלתי אף אחד מה לקנות ואיך לשלם. אין איש בעולם מלבדי שמנהל את חשבון הבנק שלי או עובר על הפירוט של כרטיס האשראי וכן, גם אני נמנית עם מועדון 40% של נשים המביאות הביתה את הנתח הגדול יותר של ההכנסה.

בן הזוג שלי מפרנס גם הוא כמובן, שכן מדובר באדם חרוץ שאינו פוחד מעבודה קשה, אבל גם הילדים שלי, כמוני, יודעים שכסף הולך נהדר עם אמא. לשמחתי, הצלחתי להעביר את המסר הלאה, ועכשיו הבת שלי, שחגגה השנה בת מצווה, מחפשת דרכים להרוויח כסף משלה ולקנות את הגיטרה החשמלית עליה היא חולמת. ברור לה לגמרי שבזכות להקת הרוק שתעמוד בראשה (היא בסיסטית ומחפשת מתופף. מכירים מישהו מתאים?) יהיה לה כסף משלה וגם חדר חזרות משלה.

ומה קורה בישראל?

האמת היא שככל שאני מביטה גם אל החברות שלי, אני מזהה נשים עצמאיות, חזקות, שבמקרים רבים מרוויחות יותר מהגברים שאיתן (או מהגברים מהם נפרדו) ונחשבות מפרנסות עיקריות. זה הזמן לשלוח וואטס-אפ לעולם של מעלה ולבשר לווירג'יניה שהמהפכה כמעט הושלמה. למה כמעט? כי עדיין יש שני עניינים שמטרידים אותי:

הראשון והחשוב – למרות הנתון המרשים של המחקר האמריקאי, הרי שבישראל המצב אינו דומה. לא רק שהרוב המוחץ של הנשים אינן מתקרבות להיות מפרנסות עיקריות או אפילו שוות, הרי שמתקיים המצב המחפיר לפיו נשים בישראל מרוויחות בממוצע שליש פחות, לעומת גברים בתפקידים זהים או מקבילים (כך על פי דירוג השיוויון בין המינים לשנת 2012 שפרסם הפורום הכלכלי בדאבוס). אז אם אנחנו מחפשים שיוויון, בואו נדאג שהוא יתחיל קודם כל בארנק.

הנושא השני והמדאיג, מגיע דווקא מסין, אבל יכול להתפוצץ גם בפרצופנו. מסתבר שמאז שהנשים בסין יצאו לשוק העבודה, הן מרוויחות באופן גורף יותר מהגברים (הדבר נובע מכך שהיתרון היחסי של הגברים בשוק העבודה, שהיה מושתת על עליונות גופנית, הולך ומתבטל). לפי מחקרים שנערכים בסין, שיעור הגירושין בקרב זוגות בסין בהם האישה מרוויחה יותר מהגבר, עומד על 75%. כלומר, מבין ארבעה זוגות כאלה, שלושה יתגרשו. נראה שעדיין, בתת המודע הקולקטיבי, נשים – גם החזקות שמנהלות את העולם – מצפות להגיע מותשות בערב הביתה ולגלות לצדן גבר מצליח, והצלחה, אצל חלק מאתנו, עדיין נמדדת רק במטבעות ובשטרות, וחבל.