באמצע הרכבת, בין המון האנשים הממהרים הביתה, פרצתי בבכי מר ונסער, מתעלמת ממבטיהם התמהים של הנוסעים. לבדי, על ספסל נוקשה ברכבת, מצאתי את עצמי בוכה כמו תינוקת. הדמעות זלגו במורד לחיי, כאילו אסון נורא התרחש חלילה. הנוסעים היו בטוחים שחרב עלי עולמי.

בין דמעות לצחוק

רק לפני שעה הייתי כל כך בטוחה בעצמי, מאושרת שהנה, אני האמא המושלמת. גם עובדת מחוץ לבית וגם דואגת לכל ילד וילד. הנה, ממש היום אחר הצהרים אני חוזרת מהעבודה ומארגנת מסיבת יום הולדת נפלאה ומדוגמת לרותי. עבודה מחוץ לבית? קטן עלי! הייתי עסוקה בסבב שיחות טלפוניות לכל הילדים, לראות שכולם מסתדרים, שבעים, שמחים ומרוצים.

את סבב השיחות חתמה שיחה לאמא של חברה של רותי, לה הסברתי היכן בדיוק אנחנו גרים, כדי שבתה תבוא למסיבה ופתאום, עוד אני מתארת לה את הפניות, הרמזורים והכיכרות - אני מגלה שהרכבת עוזבת את התחנה. ואני... שכחתי לרדת! לתחנה הבאה נגיע רק בעוד חמישים דקות נסיעה והרכב שלי חונה כמובן בתחנה הקודמת. והמסיבה מתחילה ממש בעוד שעה! אלוקים, מה אני עושה? הבכי התחיל לעלות, אבל לא נתתי ליאוש להשתלט עלי. אני אמצא פתרון. כמה טלפונים והכל יסתדר. אבל אז גיליתי שנגמרה לי הבטרייה ופרצתי בבכי היסטרי.

"הכל בסדר?" ניגשו אלי שתי נשים חביבות ואחת מהן הגדילה לעשות ושלפה סוכריה מהתיק.

בין הדמעות מצאתי את עצמי פורצת בצחוק. לרגע הרגשתי כמו ילדה קטנה שמנסים לעודד אותה עם סוכריה, כי איבדה את אמא שלה בין ההמון.

"גברת, מה קורה איתך?" עוד נשמה טובה הצטרפה לחבורה שסבבה אותי וכולן שמעו בתוך דקות ספורות את סיפורי האומלל - סיפורה של אמא עובדת.

"אמא, את זוכרת שיש לי יום הולדת מחר?"

עד כה, במשך שנים ארוכות, רוב העבודה שלי התנהלה מחדר העבודה בבית. מדי פעם הייתי יוצאת לראיון, לפגישות מערכת ועוד, אבל בסיס העבודה היה חדר הסמוך לחדר המשחקים של הילדים.

אחרי חג הפסח, התחלתי לעבוד יום יום מחוץ לבית. למרות החששות, גיליתי שכן, אני מצליחה לנצח את השעון במירוץ הבוקר ולמצוא ילדים לבושים, מסודרים ושבעים עד לשעה שמונה בבוקר. הילדים שיתפו פעולה יפה, למרות שהיו רגילים שאפשר להימרח עוד קצת על אמא, כי העבודה שלה מהבית.

לצערי הרב, חלק מהילדים החלו לחזור בהסעות; דבר שלא רציתי לעשות עד היום. העדפתי שאני אהיה הנהגת שלהם. בן הארבע גרם לי לתחושת חרטה על העבודה החדשה, כשבעיניים עצובות הסביר לי שלחזור בהסעה זה "סיאוט".

"אמא, זה סיאוט. אני כל הזמן מפחד שאירדם ולא ארד בתחנה הנכונה", הרגעתי אותו כשהזכרתי לו שיש להם מלווה להסעה והיא אחראית להוריד אותו בפתח הבית וכמובן, אחותו הגדולה מחכה לו שם.

ישבתי עם כל ילד, הסברתי לו את סדר היום החדש והבטחתי שעד השעה ארבע אחר הצהרים בכל יום, אני מתייצבת בחזרה בבית עם נועם הקטן, אותו אחזיר בדרך מהמעון. תכנון הנסיעה היה שאסע ברכבי עד לרכבת ומהרכבת לעבודה ובחזור באותו מסלול, אלא שחשבון לחוד ומציאות לחוד.

בשבוע השני לעבודה מחוץ לבית ניגשה אלי רותי והודיעה לי חגיגית: "אמא, מחר יש לי יום הולדת, את זוכרת?"

"בטח שאני זוכרת!" חייכתי לעברה ופתחתי את הארון, שם נחה לה ערימת חטיפים, ממתקים, בלונים וקישוטים לכבוד החגיגה.

"הזמנתי את החברות מהכיתה שלי הביתה", ילדת כיתה א' שלי שלחה לעברי מבט שהתחלף בעיניים מבקשות: "ואמא, את חייבת להבטיח לי שתגיעי מחר בדיוק בארבע, כי בארבע וחצי הן תהיינה כאן". מבטה הרעיד את מיתרי לבי.

"בטח, ברור, מתוקה שלי. את כל כך מחכה ליום ההולדת שלך וגם אני מחכה! לא אשכח את היום בו נולדת! הייתי כל כך מאושרת מהתינוקת המתוקה שנולדה לנו! אל תדאגי. אני חייבת להגיע מוקדם, לסדר קצת את הבית, לקבל את הבנות ולהנחות את התוכנית שלך". חיבקתי אותה. רותי ילדה כל כך תקשורתית ומיוחדת.

עזבתי בזמן את העבודה ולא הפסדתי את הרכבת, אבל לא ירדתי בתחנה הנכונה. הרגשתי נורא. הייתי עייפה, מבולבלת ונבוכה. דמעות עלו בעיניי כשחשבתי על הילדה החמודה שלי. מה אגיד לה? ואיך אארגן בשלט רחוק את הפשלה שלי. ורגע, הנורא מכל - מי יאסוף את נועם מהמעון?

כמעט צרחתי "הצילו".

"אבל מסכן הילד..."

בעלי נמצא בטיול עם התלמידים שלו ויחזור מאוחר, הבנות הגדולות נמצאות אי שם אצל חברה ולומדות למבחני הבגרות שלהן. אין שמרטפית בכל הרדיוס של הסביבה שלנו בגלל תקופת המבחנים. איך אשיג עזרה?

אנשים נפלאים ברכבת, כאלה שאתה פוגש רק בדרכים ויודע להעריך את העם המקסים שלנו, עברו קרון קרון עד שהשיגו לי מטען התואם לנייד שלי. כשהטלפון התעורר לחיים, יכולתי להתחיל להשיג עזרה משכנות מקסימות, כשראשית וידאתי

שהמטפלת של נועם אספה אותו לביתה.

ירדתי בתחנת הרכבת הבאה, שם חיכה לי מנהל התחנה שקיבל את הדיווח על אמא עובדת האובדת, שכולה דמעות על מסיבת יום ההולדת המפוספסת של הבת שלה. זו ההזדמנות שלי להודות לו על שהציע עזרה ברוחב לב.

למגינת לבי גיליתי כי הרכבת הבאה היוצאת לתחנה בה חונה הרכב שלי, יוצאת לדרך רק בעוד חמישים דקות. מחיתי את הדמעות והתיישבתי לנסות להציל את המצב.

התקשרתי לפיצריה וביקשתי שישלחו מספר מגשים לבית שלי. לא לפני שהתקשרתי לשכנה והסברתי לה את המצב. היא נכנסה לבית וניהלה את העניינים, כך שמסיבת יום ההולדת תתחיל כשורה. ואני? נרגעתי מעט וחשבתי שהנה, אני נתקלת לראשונה במצוקה של עבודה מחוץ לבית.

הגעתי הביתה באיחור של שלוש שעות. מסיבת היומולדת המקורית התבטלה. הן אומנם באו, שרו ואכלו פיצות, אבל התוכנית לא התממשה.

המטפלת החזירה לי את נועם רחוץ ונקי, אבל עם תוספת של משפט נוזף: "תשמעי, ממש לא אכפת לי לשמור עליו, אבל מסכן הילד. אחרי מעון עד ארבע, הוא זקוק לאמא שלו..." ורותי חיכתה לי בסלון. היא שלחה לעברי מבט ואמרה: "ידעתי שלא תבואי!"

קראתי לה, הושבתי אותה לצדי יחד עם שאר הילדים שהביעו תמיהה לאן אמא נעלמה אחרי שהבטיחה שתבוא ותנהל מסיבת יום הולדת וסיפרתי להם: "אמא אוהבת אתכם מאוד, אבל יש דברים שמתרחשים ברגע ומשלמים עליהם במשך שעות ארוכות..." סיפרתי להם מה קרה, שלא ירדתי בתחנה ובכיתי כמו תינוקת כי הרגשתי נורא בגלל ההזנחה שלהם ובגלל מסיבת יום ההולדת שמתבטלת וסיפרתי הם איך אנשים טובים עזרו לי.

פתאום ראיתי את העיניים שלהם מתחלפות ומבטי האשמה שנשלחו לעברי, התחלפו במבטי רחמים: "אל תדאגי, אמא, לא קרה שום דבר".

וככה ישבנו לנו מחובקים מספר דקות - אמא שהחליטה לעבוד מחוץ לבית וילדים שצריכים להתרגל למצב החדש ורותי קראה: "מה אכפת לי? הרווחתי שתי מסיבות יומולדת! פעם אחת עם הפיצות ופעם אחת מסיבת יומולדת אמיתית עם כל התוכניות!"

"רק אל תשכנעי את אמא לשכוח את עצמה שוב ברכבת!" הזהירה אותה מימי וכולם פרצו בצחוק.