השבוע התכוונתי להעלות פוסט אחר. רציתי לספר כם על תופעת "גלישת המבצעים". מדובר בהורים המתרוצצים בסייבר ספייס ומחוצה לו לטובת מציאת מחירים טובים יותר למוצרי בסיס לתינוקות שמחיריהם, על אף המחאה החברתית, עדיין מרקיעי שחקים ומזעזעים. קבוצות פייסבוק, פורומים שונים ואתרי נישה שלמים עוסקים כולם בשאלה – איפה קונים השבוע הכי בזול את התמ"ל? זה היה לפני שקראתי ע הגזרות הכלכליות. הפוסט אמור היה לענות על הצורך המתקרב בחיסכון, לאור הגזרות העתידיות.
המדינה זקוקה לי? הנה אני בא למילואים
היום, כשאוטוטו 40,000 משפחות חדשות עומדות לפגוש את קו העוני מהצד הלא נכון שלו וכל שאר המשפחות הולכות לרדת שלב אחד בסולם לכיוונו, חשבתי שזה יהיה יאה שננסה כולנו לחפש מבצעים ולהירתם, לקצץ. חשבתי עוד כמה דברים תוך כדי תכנון הפוסט הזה. חשבתי לדוגמא שאנחנו כעם, אחראים לגרעון הזה, בין אם באופן התנהלותנו או בבחירותנו לממשלה. חשבתי שאנחנו כעם צריכים לעמוד באחריות הזו. חשבתי גם שלשלם מיסים נוספים בכדי להחזיק את המדינה שלי עם הראש מעל המים זה מעשה נעלה, כמו מילואים, שאני מוכן לספוג. וגם חשבתי שהפעם זה יהיה שונה.
ואז נחת התקציב המדיני על שולחני הוירטואלי. אני אשקר אם אומר כי קראתי את כולו לעומק. אפילו לא חצי. גם אשקר אם אומר שיש לי את התפיסה הכלכלית הדרושה בכדי לחשב צעדים ארוכי טווח בשוק הישראלי מול אלו של העולם, אבל לא אשקר אם אומר שהתאכזבתי. אתם יודעים מה, התאכזבתי זה אנדרסטייטמנט.
ואז ירקו לי בפרצוף
במהלך כהונתה של הכנסת הקודמת, קם קול צעקה בישראל. קול צעקה ששם על השולחן את חשיבותה של המשפחה הישראלית, של הילדים, של החינוך ושלנו, המעמד המוביל – מעמד הביניים. קול צעקה שזעזע את כיסאות עור הצבי שבמשכן וגרם לשינויים בדרכי חשיבתם של הח"כים ושלנו. או לפחות כך חשבנו. מחשבות אלו הובילו אותנו להצבעה שונה מעט בבחירות האחרונות, שהביאו אותנו לעמוד מול שר אוצר שהבטיח תחת כל עץ רענן, שיעשה את הדברים שונה מפוליטיקאים אחרים.
הייתה לנו גם סיבה להאמין. הלוא רק לפני 2 חורפים ביצע השר כחלון מהפכה שאיש מאיתנו לא האמין שתתבצע. באותם תנאים בדיוק, טייקונים מול עם, בחר שר אמיץ אחד את טובתו של העם. חשבנו שהיום זה יהיה שם המשחק. והנה מגיע התקציב ומוכיח לנו שפוליטיקה חדשה או לא פוליטיקה חדשה, המטבע יוצא מאותו הכיס.
למרבה הצער, בתקציב החדש אין באמת בשורה והוא יריקה בפניו של האזרח הישראלי המנסה לגדל את ילדיו ולהקים את משפחתו בישראל. בראשו עומדים הסעיפים המרכזיים:* הפחתת קצבאות הילדים.
* דחיית פרוייקטי תשתית.
* הפחתת חלק מהתוספות בתקציב החינוך.
* העלאת מס ההכנסה ב-1.5%.
* העלאת המע"מ ב-1%, כך ששיעור המע"מ יעמוד על 18%.
* העלאת המיסוי על סיגריות ואלכוהול.
* החלת מיסים נוספים בתחום הדיור והנדל"ן.
זכרו שהתקציב הוא רק טיוטה
חיכיתי לגזרות הכלכליות והייתי מוכן להירתם, לקצץ. המדינה בצרות, קוראת לי, אז אני מתייצב. כמו למילואים. אבל אז ירקו לי בפרצוף. אין בשורה אמיתית. לפחות לא כזו שמהווה אינדיקציה לכך שאנחנו לא יוצאים שוב הפראיירים שנתקעים אחרונים עם החשבון. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין לי שום בעיה מוסרית עם תשלום מיסים גבוהים בכדי לחלץ את המדינה שלי מהבוץ, אך אם באותה שנה בה המשפחה שלי ומאות אלפי משפחות אחרות שוקעות בבוץ, חברת התרופות טבע (רק לסבר לכם את האוזן, כל תרופת מרשם שישית שנמכרת בעולם היא של טבע), משלמת קרוב ל-0% מס, כנראה שמשהו כאן לא באמת עובד. או במילים אחרות, פיללנו לכחלון וקיבלנו דנקנר.
ואם זה המצב, כנראה שצריך לחזור לשולחן השרטוטים; למקום ממנו הכל התחיל או לפחות הסיבוב הנוכחי. לרחובות. המחאות האמיתיות הן לרוב ספונטניות וזו עליה אני רוצה לספר לכם ספונטנית גם היא. היום, יום חמישי, יצאו הורים מכל הארץ, מחזיקים בשלטים שהכינו בעצמם, ללא כל ספונסר, לצעוק את מכאוביהם הכלכליים. המיקום? הרחוב הראשי של העיר שלכם. השעה? 18:00 בערב. אנא, הצטרפו לעמוד האירוע בפייסבוק והזמינו גם את חבריכם. תמצאו שם את כל הפרטים. הנה הוא לפניכם: הורים יוצאים לרחובות.
זכרו שהתקציב הוא רק טיוטה כרגע. בפעם שעברה שנדנדנו את הסירה, זה עבד. עכשיו הזמן לעזור לחברי הכנסת להיזכר בשביל מי הם שם ולהזכיר להם שהקול של דנקנר (אם הוא בכלל משתמש בו), שווה בדיוק לקול שלכם. לכו תצעקו אותו. צאו לרחובות.
