"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מארץ מצרים" (שמות י"ג ח'). "לכל אחד מאיתנו יש את המצרים שלו", אומר לי אליהו ירדני, ראש המרכז לקבלה בתל-אביב. ירדני מתכוון למצרים, במובן של צרה, צר, צרים, כלומר - האויבים שלנו שגורמים לנו להיתקע במקום האגואיסטי, שבו כל אחד מאיתנו רוצה לקבל רק לעצמו. חג האביב, לפי תפישת הקבלה, הוא חלון בזמן המאפשר לנו לפתוח דף חדש, לפסוח על האגואיזם המשעבד ולהתחבר לאלטרואיזם - לנתינה ולאהבה ללא תנאי.
אני, ברשותכם, רוצה למתוח את שמיכת-מצרים הזו רק עוד קצת. אז הרשו לי להיתלות על ניקיונות האביב שמאפיינים יותר מכל את התקופה הזו בשנה (ומי שלא עשה קיץ-חורף בארונות בחסות השרב המתיש של הימים האחרונים, כנראה הולך ברחוב עם קרחון מחובר לישבן) ולדבר באופן כללי על המטען העודף שאנחנו סוחבים על עצמנו, ושהגיע הזמן להעיף מספינת התענוגות שהיא אנחנו, פשוט כדי שיהיה לנו קל יותר בחיים.
"אין לי אומץ לעשות את זה"
(לבקש העלאה, להתעמת עם בן הזוג, לעמוד מול קהל – פחדים לא חסרים)
אומץ הוא שריר. אפשר לאמן אותו. כל עוד אין חיבור ישיר בינו ובין ערוצי הטפשת שמשתלטים עלינו מדי פעם (כי השילוב השני הכי מסוכן הוא בין אומץ לטיפשות. הראשון, אגב, הוא בין טיפשות לרוע), הרי שאין באמת סיבה שנמשיך לתת לפחדים, לחששות, להיסוסים לנהל אותנו. נכון, זה קשה. קשה לצאת מאזורי הנוחות שלנו. קשה לוותר על האחיזה הבטוחה בקרקע כדי לעשות את הקפיצה. אבל, לעומת זאת - "אט אט גווע זה שמתחמק ממערבולת החושים, המונע מעצמו תשוקות המחזיקות את ברק העיניים והמשקמות את הלב ההרוס. אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה כאשר הוא לא מאושר מעבודה, ממעשיו, מאהבתו... זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי בכדי ללכת אחרי חלום... זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים לברוח מהעצות הנכונות"... כתב המשורר הצ'יליאני הגאון פאבלו נארודה (אגב, דמותו של נארודה עומדת במרכז הסרט האיטלקי הנפלא "הדוור". אז אם יש זמן לקצת רומנטיקה לקראת החג, אל תפספסי). אני למשל, מכורה לראיונות טלוויזיוניים. רק רואה את אישון המצלמה מכוון אלי וכבר נדלקת, אבל עד לפני מספר שנים היה לי פחד נוראי בדיבור מול קהל, בעמידה לבד על במה. ומה אם יברחו לי המילים? ומה אם פתאום לא יהיה לי מה להגיד? שנים רבות היה לי נוח להיכנע לפחד, עד ששיחה עם חברה טובה ששאלה מדוע אני שוב מסרבת להצעה לבוא ולהרצות על הספרים שלי, עשתה את השינוי והיום אני לועסת מיקרופונים כמעט באותה טבעיות שבה אני בולעת מצלמות טלוויזיה.
"או, באמת יפה מצדך שנזכרת"
(להתקשר אלי, לשאול מה שלומי, לבדוק שאני קיימת)
פעם הייתה לי את החברה הזו שכל שיחת טלפון בינינו נפתחה בטון הקוזק הנגזל: "או, יפה מצדך באמת שנזכרת לצלצל, באמת, טוב שאת זוכרת שאני קיימת". וזה היה עוד לפני שהיו שיחות מזוהות בטלפון האלחוטי של הבית. את יושבת לך על הספה, עונה לטלפון שמצלצל אחרי עוד יום ארוך בעבודה והיא נופלת עליך עם כל הפוזה הוורשאית שלה. תודה לאל שמהר מאוד השתכללה הטכנולוגיה, עברנו לתקשר רק בטלפונים חכמים והצלחתי לסנן אותה גם מהקו וגם מהחיים שלי, כי אין מצב שאעמוד למשפט שדה על ידי מי שאמורה להשתייך לקבוצת התמיכה הכי איתנה שלי. אז לא מתוקה, אנחנו לא נהיה בקשר יותר, כי חשבונות עושים במכולת, לא בין חברות טובות ואם לא התקשרתי יומיים (אין מצב, אגב. אני לא נושמת בלי החברות הטובות שלי), סימן שנחטפתי על ידי חייזרים שלא מוצאים את הדרך חזרה לכדור הארץ. חברים ובני זוג הם האנשים היחידים המשמעותיים בחיינו הנבחרים על ידינו. כל השאר – הורים, אחים, ילדים, בוסים – מגיעים לחיינו בלי שתהיה לנו על כך שליטה, לכן, עלינו לכבד את זכות הבחירה שניתנה לנו ולבחור טוב. ובעיקר – לא לשקוט על בחירותינו ולבחון אותן מדי תקופה מחדש שכן, אם חבר (או בן זוג) הפסיקו להתאים לנו ולשרת את המהות המשותפת שיצרנו בינינו לטובתנו הגבוהה ביותר – אין סיבה להישאר יחדיו, שהרי רק אהבה מביאה אהבה.
לא מגיע לי / למה זה מגיע לי
מדובר בקביעות-תאומות שיושבות בשני הקצוות הפולניות של אותה סקאלה שניתן לכנות: "תפיסת האני כקורבן". האמת היא שבעבר הייתי מתלוננת לא קטנה – על השעות הארוכות בעיתון, על העסק העצמאי של בן הזוג, על המחירים השערורייתיים של גני הילדים / החיתולים / המשכנתא, החום בקיץ הישראלי הבלתי נסבל (על החורף אגב לא התלוננתי מעולם) עד שיום אחד, באמצע התקפת תלונות בלתי נגמרת (חלקן, אגב, מוצדקות מאוד. אז מה?) תפסה אותי אישה יקרה וקרובה: "תגידי, את לא שמה לב שאת כל הזמן מתלוננת?" ובאמת, שמתי לב שאני כל הזמן מתלוננת. עשיתי עם עצמי הסכם: להתלונן פחות. היות ולא יכולות להתקיים במוחנו שתי מחשבות בו זמנית – בכל פעם שהשתלט עלי ניגון ההתלוננות, מיהרתי להחליף אותו במחשבה אחרת ואימנתי את עצמי (וזה לא היה קל) להפסיק להתלונן – לא בראש ולא בקול רם. היום, מרחק כמה שנים משם, אני יכולה להעיד על עצמי שאני מתלוננת הרבה פחות וכתוצאה מכך, אולי, גם לוקחת את הדברים יותר בקלות.
אז ברוח מנהג השומרונים לערוך זבח בכל ערב פסח, בואי עשי לעצמך טובה והיפטרי מתחושת הקורבן המלווה אותך. החיים הם לא תמיד מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים. רוב הזמן החיים שלנו הם הדבר יקר הערך והמנצנץ הזה, שהופקד בידינו למשך זמן קצוב מדי, מכדי שנגלגל את האחריות על מה שקורה לנו לידיהם של אנשים אחרים. בחיים – לימד אותי המאמן האישי טל רונן במהלך התחקיר לספר שלי "סוד המזל" יש שני מסלולים: מסלול ההתקרבנות או מסלול האחריות.
כדי שניקח אחריות על כל דבר שנמצא בידיים שלנו ונשכיל להזיז בעצמנו את הגבינה שלנו, כלומר, את הטורבינות של היצירתיות, של העשייה, של המסוגלות, של המצוינות, של ההנאה, של השמחה, של הסקס, של אהבת הגוף ואהבת העצמי, של בחירת האנשים הנכונים להקיף בהם את עצמנו (למשל, זה הזמן לנפות החוצה מחיינו אנשים זוללי אנרגיה ולהשאיר רק את מי שמטעינים אותנו באנרגיה), של היכולת להציב גבולות, של האומץ להעז, לשנות, לחפש, להרגיש, לדרוש, לעמוד על שלך, להחליט על עצמך (למדתי מהבת שלי, כשהייתה בת שלוש: "אמא, את לא מחליטה עלי. אני מחליטה עלי").
לעבור מ־Push ל־Pull
בשנת 2000, ערב פרוץ מהפכת השף-סלבריטי לחיינו, כאשר תל אביב הייתה מרבץ מנצנץ של מסעדות יוקרה אותן הנהיגו שפים שעשו את דרכם לעבר עמדת הסגן של אלוהים בסינר לבן, חתמתי בהוצאת ידיעות ספרים על הוצאתו לאור של "ספר השפים". אז עדיין לא התחלתי בכתיבת סדרת ספרי המתנה שלי והאלבום היה סוג של המשך של עבודתי העיתונאית: ראיונות עם שפים מובילים וחשיפת סודות הבישול שלהם שייכרכו לכדי ספר. קבעתי פגישות עם כל השפים המובילים דאז (כולם פעילים עד היום) – מישראל אהרוני ועד מיקה, מעזרא קדם ועד ירון קסטנבאום, רפי כהן ויורם ניצן – שואלת, מראיינת, גובה מתכונים וטיפים לבישול עילי ואז פרצה האינתיפאדה, הגיעו הפיגועים שהשאירו את האנשים בבית והעבירו את חוויית האכילה העילית לסלון ומסעדות רבות נסגרו כמו פרחים בלילה.
מצב הרוח ומצב הקולינריה כבר לא היה כזה שתמך בהוצאת אלבום קולינרי פלצני ושואב ממון וכלל לא היה בטוח שנצליח למכור את הסחורה העילית, שכן כאשר התותחים רועמים המוזות מחפשות אוכל מנחם ובסיסי. ההחלטה הנכונה של מנכ"ל ההוצאה, דב איכנולד, לוותר על הוצאת האלבום למרות חצי שנה של עבודה שהושקעה בו, הייתה עבורי אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שקיבלתי בחיים על החובה להיות ב-ZONE שלי. אחרי שבוע של אבל על הפרויקט שמת טרם זמנו, בעודי מקוננת (סיפרתי לכם, פעם הייתי אלופת המתלוננות) על המצב, קמתי בוקר אחד עם ידיעה צלולה כגביע יין של רידל: "זה לא הספר שנועד להיכתב על ידי. זו בסך הכל אסופת ראיונות מורחבים עם שפים שבהם אני עדיין בתפקיד העיתונאית. אלה החומרים שאני כותבת ועורכת בכל יום בעיתון. כתיבת ספר היא משהו אחר - זו הנשמה שלי צריכה להיות שם, כרוכה בעטיפה קשה וצבעונית ומקושטת בסרט מתנה". החיים חכמים והם יודעים מה נכון עבורנו. עובדה: מהר מאוד הצלחתי למצוא את התדר שלי ולמשוך אל חיי את סוג היצירה שנכון עבורי. נכון שספר השפים מעולם לא ראה אור ומדי פעם אני עוד פוגשת את כתב היד שלו בתיקיות האיחסון במחשב הישן, אבל סדרת ספרי המתנה שלי בהוצאת "ידיעות ספרים" שהחלה לראות אור בשנת 2002, היא היצירה הארוכה והמשמעותית ביותר המזוהה עמי ואני גאה בה עד אין קץ. עשרה ספרים ראו אור בסדרה עד היום וכעת אנחנו עובדים על ספר אוסף.
אחד הדברים שמאפיינים את האדם המערבי המתרוצץ, שאיבד את הקשר לטבעו הפנימי, היא ההתנהלות בדרך של Push, מנסה כל הזמן לדחוף עוד ועוד כדי להשיג את מטרותיו. גישה זו הפוכה לתפישת המזרח, המקודדת עם חוק המאמץ המזערי, שמבקש מאיתנו להתנהל בדרך של Pull: למשוך אלינו רק את מה שנכון לנו.
כאשר מתנהלים בדרך של Pull, של משיכת הדברים הנכונים לנו, הרי שעובדים מתוך החוקיות הפנימית של היקום, בתיאום עם הקצב שלו ולכן מתאמצים פחות ומקבלים יותר.
בדיוק כמו חוכמת המים: המים לעולם לא "דוחפים" את עצמם למקום בו הם לא יכולים לזרום. המים זורמים רק להיכן שאפשר. מי שמבינים את חשיבות הזרימה עם תוואי החיים, כבר אימצו את הקוד הגנטי של המים, שהוא בעל ייעוד אחד: לזרום. המים עושים הכל על מנת לממש את ייעודם – הם לא מתעכבים בדרך, לא מנסים לעבור דרך קירות וחומות, לא מתעקשים לפעול בניגוד לחוקי המשיכה – הם זורמים רק לאן שקל להם לזרום, רק לאן שאפשר ותוך כדי מגלים שזו הדרך הנכונה. כן, תתפלאו. לא תמיד הדרך הנכונה היא הקשה. פעמים רבות מספור, דווקא הדרך הקלה היא זו שנועדה עבורנו.
מי שמאמץ את החוכמה העתיקה של המים – מפסיק להילחם (Doing) ומתחיל לזרום (Being). מי שזורם, מוצא את עצמו שוחה בנהר ההזדמנויות במקום להיתקע בביצת הבעיות (תובנה באדיבות המאמן העסקי טל רונן, מתוך התחקיר לספר שלי "סוד המזל").
"למה אף אחד לא עוזר לי בבית הזה"
(בעיקר בשש בערב, כשאני חוזרת מהעבודה והכל הפוך ומחכה רק לי)
אז זהו, שמי שמתייחסת לעצמה כאל עבד (פסח, בכל זאת) מגיע לה להתחנן על נפשה. מגיע לה שכולם יישבו על הספה בערב ויעבירו ערוצים בטלוויזיה בזמן שהיא שוב מעבירה סמרטוט. מה זאת אומרת לא עוזרים לך בבית הזה? תפטרי אותם. או את עצמך. כי הבית הזה הוא לא רק שלך. הוא של כולם. גם כשהוא מלוכלך. הרפליקות האלה: "הילדים עוזרים לי בבית", "בעלי עוזר לי עם הילדים", "הוא באמת בסדר. הוא עוזר לי" – הן כל כך יום האישה 1959 עם חצאית קפלים ומטאטא נוצות ביד. מה זאת אומרת "עוזרים לך"? מי קבע שהאחריות היא שלך ושאחרים צריכים להושיט לך יד לפי מצב הרוח או הלו"ז שלהם? מי קבע שלא צריך להתקיים שיוויון בנטל גם בעבודות הבית? האמת היא שמי שקבע את זה זו בעיקר את. כמו בכל מערכת יחסים – החוקים נקבעים בהתחלה ואחר כך קשה מאוד לשנות אותם. תפקידים, תיקים ואג'נדות מחולקים בקילומטרז'ים הראשונים של המסע וכל אחד כבר מתרגל לסחוב את הקיטבג שלו. אז אם הלכלוך הזה הוא בסופו של יום רק שלך – סימן שאיפשהו בתחילת הדרך הסכמת להסתובב עם הפח על הגב. מה לעשות? להתפטר מתפקידך כפראיירית ולהבין שהלכלוך הזה הוא לא רק שלך, בדיוק כפי שהילד עם החיתול הגולש הוא לא רק שלך והכלים בכיור הם לא רק שלך והאחריות על תפעול הבידורית הניידת / ניידת השיטור הביתית היא לא רק שלך. העניין הזה עם האחריות, אגב, הוא קריטי – והחוכמה היא להתחיל לחלק אותה לפני שהיא מכפילה את עצמה.
חג חרות שמח אמיתי, עם הגדול מכולם, ברי סחרוף. כולנו עבדים אפילו.
