גרין - הדור הבא: "אבא, למה שלא תגהץ לעצמך?"

"אני משתגע. אין לי חולצה מגוהצת אחת? מה אני עושה?" קולו נשמע עמום מכיוון חדר הארונות הקטן.

זה היה בשבוע שעבר, שבוע ההכנות לחג פורים. חמש וחצי בבוקר, שעת השכמה. נועם כבר התעורר ומתרוצץ ברחבי הבית, מחפש מה אפשר לשפוך, לפרק; על מה אפשר לקשקש.

הפרטנר שלי היה עסוק בלהתארגן כדי לצאת לבית הספר שתחת ניהולו. מקום העבודה שלו ממוקם במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית, ולכן זה עשור שהוא משכים קום ויוצא מדי יום בשש בבוקר מהבית.

"לא גיהצת אתמול חולצות?" בירר שוב, כדי לוודא שלא החבאתי את כל החולצות המגוהצות והמתוקתקות ושמתי לו בארון דווקא רק את המקומטות.

למען האמת, לא הייתי בטוחה מה התשובה. אתמול? מה היה אתמול... אה, אתמול חזרתי בשעה ארבע אחר הצהריים מהעבודה. אפילו לא הספקתי לחלוץ נעליים, כשחבורת ילדים חיכתה לי בחוסר סבלנות, מבקשת לצאת לסיבוב קניות אחרון של פורים.

לאחת חסרים ממתקים למשלוח מנות לחברות, השני היה זקוק בדחיפות לצבע לפנים לפורים, השלישית רוצה כמה אביזרים... רגע ילדים! חטפתי תפוח מהמקרר ורצנו לסבב הקניות, מפטפטים וצוחקים, כאילו לא עבר עלי יום עבודה. כשחזרנו, נחתנו לארוחת ערב ולשגרת המקלחות וההשכבה.

איכשהו מצאתי את עצמי בשעה שמונה בערב עם שני הקטנים שהזדחלו אל המיטה שלי, שוקעת בשינה עמוקה מדי. הייתי שפוכה.

בזמן שחשבתי על תשובה מתאימה...

"חבל שלא אמרת לי שנגמרו החולצות המגוהצות. הייתי מגהץ. זה חמש דקות בערב, אבל בבוקר, מדובר במצרך יקר..." הוא המשיך לקטר, פונה לכיוון פינת הגיהוץ, שם מוצב שולחן גיהוץ פתוח ועליו המגהץ בהיכון. אני הייתי עסוקה בלהציל את המטבח מצונאמי-נועם ולהכין סנדוויצ'ים לכל הילדים במקביל ולכן לא ממש התפניתי לחשוב על תשובה נכונה לבעל המקטר. "למה אתה לא דואג להכין את הדברים שלך בלילה כמו שאתה מבקש ממני להכין?" נשמע התשובה. מישהו ענה, אבל אני די בטוחה שזו לא הייתי אני. הסתכלתי לעבר הקול וגיליתי שגידלתי לי סנגורית קטנה ופמיניסטית: רותי בת השש.

רותי הסתכלה עליו בשובבות. "אבא, כשאתה תתקן את הקולר, שכבר מאה שנה אנחנו מחכים שתתקן, אמא תדאג לחולצות שלך..." הזו בת השש שלנו? החנקתי צחוק שעמד להתפרץ מתוכי, מול הקריצות של בעלי. לא ידעתי שאני מגדלת עורכת דין קטנה.

מי מחנך את מי?

"רותי!" הפרטנר לא ידע אם לבכות או לצחוק. נזכרתי בניסיון שלו לתקן את הקולר שנשבר. כבר שבועיים שהוא מתרוצץ בין חנויות טמבור השונות, מחפש את החלקים הנכונים, מגלה ששוב הוא לא קלע למטרה. בימים הקרובים נדע אם הצליח לתקן או שמא נקנה חדש.

הוא שתק.

קצת קשה להילחם בעורכת דין בת שש.

"חוץ מזה, אבא, אתה נראה חתיך גם עם חולצה מקומטת", רותי ניסתה להמתיק את הדין. פרצנו בצחוק. כבר אי אפשר היה להתאפק.

הוא גיהץ במהירות את החולצה שלו ומיהר להיפרד מאתנו לשלום.

"אבא, לא הגבת על המחמאה שלי..." משפט המחץ האחרון גרם לי להבין שלא רק המתבגרים שלנו עסוקים כל היום בלחנך אותנו ולהגיד לנו מה לעשות. הנה, יש כאן ילדה, רק בת שש, שכבר מנהלת לנו את החיים. אבל לא נורא, שתחנך. סוף סוף מישהו בבית דואג לי, עומד מאחורי. הייתי מאושרת.

"כבר", הוא התרומם ממקומו.

"אמא, אבא הוא לא המשרת שלך!" שמעתי שוב את קולה של רותי בת השש. טוב, עד כאן זה היה מצחיק. עכשיו, הגיע הזמן שאנחנו נתחיל לחנך את הילדה הזאת.