"עובדים בענף הפרסום שורדים עד גיל 40 ואז נבעטים הביתה", הקפיצה אותי בשבוע שעבר הכותרת בעיתון. אייג'יזם – אפליית תעסוקה על רקע גיל – היא מחלה כרונית שפוגעת לא רק בענף הפרסום. היא הופכת מסוכנת ככל שהשנים חולפות ואנו מתקבעים בתחושת שוויון נפש ואדישות, נוכח הנורמה החדשה.
לפי נתוני משרד התמ"ת, למעלה מ-50% מדורשי העבודה בישראל הם בני 45 ומעלה, שהודרו בעוון גיל או במילים פשוטות: הם הפכו מבוגרים מדי ובעיקר יקרים מדי עבור המעסיקים שלהם, שמעדיפים תמורת משכורות רזות יותר ודרישות נמוכות יותר, להצעיר את מצבת כוח האדם ובעצם לגזור גזר דין מוות תעסוקתי על מי שגילם הוא עוונם. וכך, מה שבעבר היה יתרון עצום וברור, הוא כיום החיסרון המודגש מכל.
פעם, לפני המון שנים, כשהג'ינסים היו גבוהים והכריות בכתפיים הלכו לפנינו, הוטבעו בעברית סלוגנים כמו "העולם שייך לצעירים" ו"הגעת לגיל שאפשר להתחיל", אבל היום יודע כל מי שנפלט משוק העבודה בסביבות גיל 40-45, שסיכוייו למצוא משרה הולמת חדשה כשכיר, נמוכים יותר מקו המכנסיים של ג'סטין ביבר. הוא יודע גם כי אם הוא רוצה להמשיך לפרנס את משפחתו, עליו להמציא את עצמו מחדש. ואכן, בעידן הנוכחי, לא רק שאין לנו סיכוי לצאת לפנסיה ממקום עבודה אחד, כמו הורינו למשל, אלא שאנחנו נאלצים בקצב של פעמיים בעשור "להמציא את עצמנו מחדש".
אייג'יזם מתקיים, כאמור, לא רק בתעשיית הפרסום המקדשת את הנעורים או בתעשיית ההייטק, שמחפשת תמיד אחר העדכון האחרון. מאות אלפי ישראלים בעשור החמישי לחייהם נזרקים ממקומות העבודה להם הקדישו את מיטב שנותיהם ולא מצליחים להמשיך ולהתפרנס בכבוד. אלה יכולים להיות מהנדסים, אנשי תקשורת, פקידים בבנקים, אנשי פרסום, מעצבים או אנשי מכירות. כולם נתקלים באותם שערים נעולים ועליהם הכתובת "פרסונה נון גרטה".
האם חשבתם, למשל, מדוע חדרי הכושר הפכו להיות הכנסיות החדשות, בעיקר בשעות הבוקר? לא רק בגלל העובדה שהפכנו להיות חרדים לבריאותנו. רבים מאיתנו, בעיקר בני 45 פלוס, שנזרקו ממקום עבודתם ולא מוצאים עבודה חדשה כשכירים, מתחילים להגיע לחדר הכושר במטרה למלא את הזמן ולפגוש עוד חברים כמוהם, מין קבוצת תמיכה כזו עם שרירים בידיים וחור ענק בנשמה.
"במקום לשבת שבוע ועוד שבוע בבית ולהרגיש אפס שלא מצליח למצוא עבודה, אני מגיע לכאן ומנפח את השרירים ואת השכל של החברים שלי. חברים, שבדיוק כמוני, בורחים מהבית לכמה שעות, מהמבטים של האישה שעכשיו מקבלת כפול בעל בחצי כסף ומתחושת הכישלון המלווה אותנו כאשר הילדים חוזרים מבית הספר ורואים שאבא שוב יושב על הספה", אמר לי גבר בן 52, לשעבר סמנכ"ל בכיר בתחום ההייטק, שניהל מאות עובדים בארץ ובעולם. מאז שפוטר מעבודתו הוא נמצא בתהליך כואב של אי-מציאת עבודה. במרדף האבוד אחר הג'וב הבא הוא נאלץ לשקר, לרמות, לטייח, לטשטש צדעיים אפורים ובעיקר לפתח עור של פיל כדי לא להיעלב מהדחיות החוזרות ונשנות.
יועצים מיוחדים שמנסים לסייע לבני 40-50 למצוא עבודה לשנים הארוכות שנותרו עד הפנסיה, ממליצים על צביעת השיער המלבין, צירוף תמונה שטופלה בפוטושופ, מחיקת שנת הלידה מטופס הפרטים האישיים, ערפול הניסיון המקצועי בפירוט קו"ח והעלמה מוחלטת של כל תפקיד שבוצע לפני שנות ה-90, העיקר - שיחשבו שאתה צעיר יותר, במסע לעבר הג'וב הבא. כל אלה – כולל תספורת עדכנית לפני ראיון העבודה המי-סופר-כמה – לא עזרו לחברתי ק', בת 42, כאשר התיישבה ברעדה מול המראיינת התוססת והצעירה בחברת ההשמה והבחינה כי על טופס הקו"ח שלה מופיע החיווי: "מבוגרת" ומתחתיו שני קווים אדומים.
בתולדות המין האנושי ניטעה התפיסה שזקני השבט הם החכמים שבינינו - בגלל הניסיון, הפרספקטיבה, החוכמה, הידע, הקילומטרז'. חבל שהיום זה כבר לא תופס.
30 שנות ניסיון מושלכות לפח בדיוק ברגע בו הבשילו, כדי להעניק לשוק העבודה את הפתרונות הטובים ביותר, את הניסיון העצום, הידע הנרחב, הפרספקטיבה שאין לה תחליף (רוח נעורים זה נחמד, אבל לא מספיק). לאותם "מבוגרים" דחויים יש יתרונות ששווים הרבה מאוד כסף וזמן: יכולת לקבל החלטות בתנאי לחץ, נכונות לעבוד שעות רבות וארוכות ללא הסחות דעת, כגון ילדים חולים, חופשות בי"ס וימי מילואים ואפילו הסכמה להתפשר על משכורת נמוכה יותר – אך לשווא. שוק העבודה מעפעף ומעדיף להדירם, תוך שהוא קולט תחתם צעירים נלהבים וחסרי ניסיון.
מספר חודשים לפני שהתפזרה הכנסת הקודמת, הונחה על שולחנו של שר הרווחה הצעת חוק לעידוד העסקת מבוגרים, שבבסיסה הטבות מס למעסיקים שיעדיפו קבלה לעבודה של בני 55 ומעלה. לא נותר אלא לקוות שאם וכאשר תקום הממשלה הבאה, יהיה מבין חברי הכנסת מי שייקחו על כתפיהם את המשימה החשובה הזו ויביאו לפתרון מצד המחוקק.הצעת חוק הקרן לעידוד העסקת עובדים מבוגרים, התשע"ג-2012.
ולא נעים להגיד – אבל צריך לדאוג שהחוק יחול כבר על בני 45 ומעלה, כדי שגם הם יוכלו להמשיך ולהתפרנס בלי פחד מפני שנות המדבר הארוכות שעוד צפויות עד הפנסיה, שהולכת ומתרחקת (ראו הרעיון החדש והמנותק מהמציאות של אנשי האוצר להעלות את גיל הפרישה מ-67 ל-70. הפתאטיות בשיאה, שהרי כבר בגיל 50 לאף אחד אין עבודה...).ולא נסיים לפני שננגן את אלן פרסונ'ס פרוג'קט, עם 0ld and wise, אלא מה?!
