פגישה שהייתה מתוכננת לשעת אחר צהרים מוקדמת התבטלה ובהחלטה בועטת שאינה אופיינית לטבעי הממושמע, החלטתי שאני לא חוזרת על עקבותיי אל החובות שהמתינו על המסך המרצד. נזכרתי בשלטים התלויים ברחוב שאול המלך, המבשרים על מגוון תערוכות אופנה במוזיאון תל-אביב ועל איך שרק לפי מספר ימים העברתי בראש את הלו"ז העמוס והצרתי על כך שאין סיכוי שאספיק ותוך שלוש דקות הייתי כבר ברחבה המופזת משמש-חורף שקרנית.

האמת היא שדי הפתעתי את עצמי ובעיקר לא הפסקתי להרגיש אשמה על הדקות שאני גונבת – כאילו מדובר בנתחי בשר אמיתיים שאני מגלחת מעמוד השווארמה שהיה חיי (כן, האמת היא שגם הייתי די רעבה): הדקות שאני גונבת מחשבון הזמן של הילדים שכבר חזרו מבית הספר ונמצאים לבד בבית; ההתעלמות מהכתבות הממתינות לעריכה במחשב; התעלמות ממדפי המקרר הריק המצפים להתמלא, המגפיים שצריך להחזיר מתיקון, התור לשיננית שעדיין לא קבעתי, כל החובות והסידורים – קטנים כגדולים – באו והתייצבו בשורה כדי לשדוד בחזרה את השעה שאיימתי לגנוב.

כמעט נכנעתי וכבר התקשרתי הביתה לוודא שצריכים אותי (כל כך מרגיע לגלות שכן, צריכים אותי), אבל בטלפון הקווי אף אחד לא ענה ולכן נכנסתי למוזיאון, אבל שוב יצאתי. לא הייתי רגועה. הצצתי אל מעבר לראשה של שומרת הסף שבהתה בי בחוסר עניין ולא הצלחתי להגיע להחלטה. דקה ארוכה עמדתי ופניי אל הרחוב הראשי ההומה – להיכנס או לוותר, ללכת או לחזור, לציית למצפון או לפיתוי? להיכנע למשימות היומיום שלעולם לא נגמרות או להיענות לדגדוג הקטן בקצה הבטן ולעשות מה שבא לי?

  (צילום: shutterstock)

ומה שבא לי היה פשוט להשאיר את כל העולם בחוץ (הילדים בבית, אבל הם ממש לא מצפים לי מוקדם כל כך וגם בדקתי – היא לומדת למבחן עם חברה, הוא יושב על המחשב. תנוחי); לשכוח מתועפות המילים הממתינות מאחורי מסך המחשב כמו נמלים שחורות משוגעות (הרי ממילא, בלילה, אחרי שכולם ילכו לישון, אני אכנס ואנסה להשליט סדר, אערוך כתבה או אייטם או אשפצר איזו שורה); להעביר נייד למצב רטט, להפקיד מעיל + תיק כבד + תחושת זמן + רגשות אשמה (טוב, חלק מרגשות האשמה. במלחמה נגד האשמה אני תמיד מפסידה) בשמירת חפצים ולהתלבט האם להתחיל באגף החדש או הישן.

יש! עשיתי את זה! אני בפנים!

לאחר שסיימתי לחלוף על פני אוסף הטקסטיל האלגנטי והמרגש מבית המעצב הספרדי כריסטובל בלנסיאגה (בחלקם עיצובים שלו ובחלקם פריטים שאסף מהמאה ה-19) עברתי להתרשם מהמיצגים הסרוגים של סנדרה בקלונד השוודית

מתוך תערוכות האופנה במוזיאון תל אביב
מתוך תערוכות האופנה במוזיאון תל אביב

משם חטפה אותי לזרועותיה תערוכת צילום מופלאה של דגלאס גורדון, אמן וידאו, צלם ופסל, שמגייס לטובת פריים מנצח כמעט כל סיטואציה קטנה כגדולה בחייו – החל מהסלט הצבעוני שחתך לארוחת הערב, דרך אשתו ההרה והסקסית ועד הנוף הנשקף מחלון ביתו. מדובר בתערוכה שכוללת תמונות קטנות וגדולות, בינוניות ומזעריות, התלויות על קירות המוזיאון בבלגן חינני שהופך אט-אט ממתק לעיניים ומצליח לרגש, להפעים, להלהיב ובעיקר לעורר מחשבה על כמה שכולנו, בסופו של דבר, די דומים – בחלומות, בצרכים, בחשקים וברגעים הקטנים של החיים. תודה לאיתי סגל על התמונה המקסימה בפייס.

  (צילום: L סטודיו lost but found, ברלין)

לא עניתי לטלפונים, לא השבתי להודעות טקסט, אפילו לא תקשרתי בוואטסאפים וכאשר יצאתי מהיקום המקביל והחרישי, כעבור יותר משעה, הייתי שמחה, רוויה, טעונת רעיונות ומחשבות ובעיקר - הרגשתי שעשיתי משהו הרבה יותר משמעותי מאשר לשבת בעוד פגישת עבודה (שכבר בזמן כתיבת שורות אלה, אגב, נקבע לה מועד מחודש).

רק בדבר אחד נותר לטפל - ברגשות האשמה. היה כל כך הרבה יותר בוגר מצדי לו הייתי מצליחה לרצוח את הפולנייה ששוכבת בתוכי לבד בחושך ולהפסיק להרגיש אשמה.

  (צילום: thinkstock)

אז למה אנחנו מרגישות אשמות כשאנחנו גונבות זמן לעצמנו? "מה שיוצר את תחושת האשמה היא הזמן הגנוּב. הזמן שלוקחים כאילו בלי רשות. אם אין את האשמה, אין גם את התחושה המתוקה הזו של הילדה שהבריזה מבית הספר", מבארת (תיכף ד"ר)רונית נשר, פסיכותרפיסטית ומלווה קבוצות ועסקים בתהליכי פסיכולוגיה יישומית. "אם למשל, היית קובעת מראש ללכת למוזיאון, הרי שהיית מתכוננת לזה ולא היית זוכה בתחושה של הרחבת הגבולות, בתחושה של לעשות משהו מגניב, משהו אחר, משהו שחוצה את הגבול". ואפשר לחשוב איזה גבול חציתי... חננת-על שכמוני...

נשר משתפת אותי ב-5 דרכים להתגבר על רגשות האשמה של הפולנייה שרובצת בנו:

1. תשלימי

להשלים עם זה שאנחנו פולניות מכל מיני סוגים ולכל פולניה יש מגוון רחב של ניואנסים ממשפחת האשמה.

2. תביני

להבין שאשמה היא חלק ממנגנון של קבלת החלטות. אם אנחנו מחליטים משהו בלב מלא ומכבדים את ההחלטה שלנו, אז יש פחות אשמה. לכן, צריך ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלנו ולא להרגיש אשמה. נשארת לישון מתחת לפוך במקום לקום לעבודה? תיהני מזה. אל תקטרי.

3. תפרגני

האשמה היא רק בראש שלנו והסרטים שרצים בראש שלנו הם שמייצרים את האשמה. לכן, תחזירי לספרייה את הסרט שאת חיה בו, לפיו העולם לא יכול להתנהל בלעדייך ופרגני לעצמך, לכל הרוחות.

4. תתמודדי

אשמה לא באה לבד. היא באה עם בושה, שנובעת מזה שאנחנו מרגישים אשמים. אנחנו צריכים להסתיר משהו, כי זה סוד. אם ננתק את האשמה מהבושה ונבין שאין לנו ממה להתבייש, גם רמת האשמה תקטן. עם אשמה לחוד קל יותר להתמודד מאשר עם אשמה ובושה. אשמה וחוסר אונים הם שני הרגשות שהכי קשה לנו להתמודד עמם, מכל הרגשות.

5. תשלטי

וקבלו את הגדולה מכולן – תחושת ה"לא מגיע לי". מי אמר שלא מגיע לנו? מי אמר שלא מגיעה לנו שעה של חופש, שעתיים של טיול, לנשום בין מטלה למטלה, להחליף ישיבה משעממת בעיסוי מענג? ככל שנפרגן לעצמנו יותר, כך נגלה שאנחנו מצליחות לשלוט באשמה.

בקטנה, לפני פיזור: יש באמת מקרים בהם מרגישים אשמה, פשוט כיוון שלא היינו בסדר ולא נהגנו כשורה. במצבים כאלה, אין טעם להיאבק בתחושת האשמה, אלא להודות בה ולקחת אחריות כדי לתקן את המצב. ושימו לב, אחריות זה לא פיצוי (אמא תקנה לך עכשיו את כל הקניון בגלל שהיא גנבה לעצמה שעה בצהריים).