האמת היא שדי הפתעתי את עצמי ובעיקר לא הפסקתי להרגיש אשמה על הדקות שאני גונבת – כאילו מדובר בנתחי בשר אמיתיים שאני מגלחת מעמוד השווארמה שהיה חיי (כן, האמת היא שגם הייתי די רעבה): הדקות שאני גונבת מחשבון הזמן של הילדים שכבר חזרו מבית הספר ונמצאים לבד בבית; ההתעלמות מהכתבות הממתינות לעריכה במחשב; התעלמות ממדפי המקרר הריק המצפים להתמלא, המגפיים שצריך להחזיר מתיקון, התור לשיננית שעדיין לא קבעתי, כל החובות והסידורים – קטנים כגדולים – באו והתייצבו בשורה כדי לשדוד בחזרה את השעה שאיימתי לגנוב.
יש! עשיתי את זה! אני בפנים!
לאחר שסיימתי לחלוף על פני אוסף הטקסטיל האלגנטי והמרגש מבית המעצב הספרדי כריסטובל בלנסיאגה (בחלקם עיצובים שלו ובחלקם פריטים שאסף מהמאה ה-19) עברתי להתרשם מהמיצגים הסרוגים של סנדרה בקלונד השוודית
משם חטפה אותי לזרועותיה תערוכת צילום מופלאה של דגלאס גורדון, אמן וידאו, צלם ופסל, שמגייס לטובת פריים מנצח כמעט כל סיטואציה קטנה כגדולה בחייו – החל מהסלט הצבעוני שחתך לארוחת הערב, דרך אשתו ההרה והסקסית ועד הנוף הנשקף מחלון ביתו. מדובר בתערוכה שכוללת תמונות קטנות וגדולות, בינוניות ומזעריות, התלויות על קירות המוזיאון בבלגן חינני שהופך אט-אט ממתק לעיניים ומצליח לרגש, להפעים, להלהיב ובעיקר לעורר מחשבה על כמה שכולנו, בסופו של דבר, די דומים – בחלומות, בצרכים, בחשקים וברגעים הקטנים של החיים. תודה לאיתי סגל על התמונה המקסימה בפייס.
לא עניתי לטלפונים, לא השבתי להודעות טקסט, אפילו לא תקשרתי בוואטסאפים וכאשר יצאתי מהיקום המקביל והחרישי, כעבור יותר משעה, הייתי שמחה, רוויה, טעונת רעיונות ומחשבות ובעיקר - הרגשתי שעשיתי משהו הרבה יותר משמעותי מאשר לשבת בעוד פגישת עבודה (שכבר בזמן כתיבת שורות אלה, אגב, נקבע לה מועד מחודש).
רק בדבר אחד נותר לטפל - ברגשות האשמה. היה כל כך הרבה יותר בוגר מצדי לו הייתי מצליחה לרצוח את הפולנייה ששוכבת בתוכי לבד בחושך ולהפסיק להרגיש אשמה.
אז למה אנחנו מרגישות אשמות כשאנחנו גונבות זמן לעצמנו? "מה שיוצר את תחושת האשמה היא הזמן הגנוּב. הזמן שלוקחים כאילו בלי רשות. אם אין את האשמה, אין גם את התחושה המתוקה הזו של הילדה שהבריזה מבית הספר", מבארת (תיכף ד"ר)רונית נשר, פסיכותרפיסטית ומלווה קבוצות ועסקים בתהליכי פסיכולוגיה יישומית. "אם למשל, היית קובעת מראש ללכת למוזיאון, הרי שהיית מתכוננת לזה ולא היית זוכה בתחושה של הרחבת הגבולות, בתחושה של לעשות משהו מגניב, משהו אחר, משהו שחוצה את הגבול". ואפשר לחשוב איזה גבול חציתי... חננת-על שכמוני...
נשר משתפת אותי ב-5 דרכים להתגבר על רגשות האשמה של הפולנייה שרובצת בנו:
1. תשלימי
להשלים עם זה שאנחנו פולניות מכל מיני סוגים ולכל פולניה יש מגוון רחב של ניואנסים ממשפחת האשמה.
2. תביני
להבין שאשמה היא חלק ממנגנון של קבלת החלטות. אם אנחנו מחליטים משהו בלב מלא ומכבדים את ההחלטה שלנו, אז יש פחות אשמה. לכן, צריך ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלנו ולא להרגיש אשמה. נשארת לישון מתחת לפוך במקום לקום לעבודה? תיהני מזה. אל תקטרי.
3. תפרגני
האשמה היא רק בראש שלנו והסרטים שרצים בראש שלנו הם שמייצרים את האשמה. לכן, תחזירי לספרייה את הסרט שאת חיה בו, לפיו העולם לא יכול להתנהל בלעדייך ופרגני לעצמך, לכל הרוחות.
4. תתמודדי
אשמה לא באה לבד. היא באה עם בושה, שנובעת מזה שאנחנו מרגישים אשמים. אנחנו צריכים להסתיר משהו, כי זה סוד. אם ננתק את האשמה מהבושה ונבין שאין לנו ממה להתבייש, גם רמת האשמה תקטן. עם אשמה לחוד קל יותר להתמודד מאשר עם אשמה ובושה. אשמה וחוסר אונים הם שני הרגשות שהכי קשה לנו להתמודד עמם, מכל הרגשות.
5. תשלטי
וקבלו את הגדולה מכולן – תחושת ה"לא מגיע לי". מי אמר שלא מגיע לנו? מי אמר שלא מגיעה לנו שעה של חופש, שעתיים של טיול, לנשום בין מטלה למטלה, להחליף ישיבה משעממת בעיסוי מענג? ככל שנפרגן לעצמנו יותר, כך נגלה שאנחנו מצליחות לשלוט באשמה.
בקטנה, לפני פיזור: יש באמת מקרים בהם מרגישים אשמה, פשוט כיוון שלא היינו בסדר ולא נהגנו כשורה. במצבים כאלה, אין טעם להיאבק בתחושת האשמה, אלא להודות בה ולקחת אחריות כדי לתקן את המצב. ושימו לב, אחריות זה לא פיצוי (אמא תקנה לך עכשיו את כל הקניון בגלל שהיא גנבה לעצמה שעה בצהריים).
