"אמא?"
"כן, חמוד".
בקושי שמעתי את הקול של הבן שלי שהסתובב בין עשרות התחפושות בחנות, קורא בשמי. "נו, בחרת תחפושת?" שאלתי אותו וציפיתי שישלוף מולי מדי חייל או שוטר, עליהם הוא דיבר בחודשיים האחרונים.
"כן אמא, מצאתי!" הוא ניגש אלי עם חיוך ענק מרוח על הפנים ובמקום מדים כחולים או בצבע חאקי, בידיו היתה פרווה פלוס מסכה.
"תחפושת של... אריה?!" לא הצלחתי להסתיר את התדהמה. הסתכלתי לעברו של הקטן והחזרתי מבט אל האריה המפחיד. לא הבנתי מה גרם לו לבחור באריה. ובין המדידות, בסוף, הצלחתי לשכנע אותו לבחור דווקא בנסיך, כי הוא הנסיך שלי.
"אמא, בעצם, מתחשק לי תחפושת אחרת"
חזרנו הביתה עם אריה בשקית אחת ונסיכה חלומית בשקית השנייה. אביבה החזיקה את דרדסית מלכת הכיתה בידה, התחפושת השלישית ואילו מימי הייתה שקועה בחלומות. היא רוצה להתחפש לחוקרת טבע. "אמא, אני לא רוצה שתקני כלום, כי חוקרת טבע צריכה להשיג את התחפושת שלה מהטבע. אני אסתובב היום בחצר הבניין ובגינה הסמוכה ואסתדר". עיניה החולמניות הביטו קדימה.
"ולמה את מתחפשת, אמא?" השאלה שחוזרת על עצמה בכל שנה מחדש. יותר בדיחה מאשר שאלה.
"לעכבר מחשב..." דקלמו הילדים. "כי את כל היום מול המחשב". הגענו הביתה.
טרם פרקנו את התחפושות וכבר שמעתי את אביבה מתחרטת. היא תמיד מתחרטת, נאנחתי ביני לבין עצמי. לא טעיתי. כשרציתי להחמיא לה, בזמן שמדדה את תחפושת הדרדסית היפהפייה, לצערי היא כבר הודיעה לי שהיא מחפשת תחפושת חדשה. ברגע נמחה מבע פניה המאושר והמרוצה והתחלף ב: "בעצם, מתחשק לי תחפושת אחרת..."
האריה שפחד
תליתי את כל התחפושות על קולבים והכנתי לעצמי רשימה מי מתחפש למה ואילו אביזרים משלימים נוספים יש להוסיף ולקנות. אולי לרננה חברתי הטובה, היועצת החינוכית, יש תחפושת במלאי והיא תוכל לייעץ לי במה לחפש את אביבה המתלבטת?
"שימי לב", היא פתחה ואמרה בשיחתנו, בשעת לילה מאוחרת. "את יכולה לגלות את תכונות האופי של ילדייך בעת הכנת התחפושת לפורים", האירה לי עם פנס חינוכי נקודה מעניינת.
הבן המפוחד שלי, זה שמגיע למיטתי מדי לילה עם סיפורים על חלומות מפחידים, זה שלמראהו של כלב נובח פותח בריצה מטורפת, בחר דווקא בתחפושת של אריה.
"מובן", כך רננה. "פעם בשנה הוא רוצה להרגיש גיבור, חזק, שולט. ואולי עצם הבחירה שלו באריה מצביעה על העתיד? למרות החרדות מהן הוא סובל (תורשה מובהקת מאמא שלו) הוא לא יוותר, אלא ילחם ויצליח".
המתלבטת וההחלטית
ואביבה, אוי אביבה, לבי צונח בכל פעם מחדש כאשר אני חושבת על סוג אופייה. היא משנה את דעתה בכל תחום. כשאני מכינה לה כריך של טונה, לבקשתה, היא בסוף בעצם רוצה כריך עם חומוס. נרשמה לחוג ציור בקול תרועה. לא חלפו שבועיים והיא התחרטה וביקשה לעבור לחוג חלילית ומשם לחוג אפיה והיום היא בעיקר בחוגי בית... ואני עדיין משלמת.
"בשנה הבאה את לא רושמת אותה בכלל לחוגים", הציע בעלי והוא צודק. אבל האם הדרתה מחוגים תעזור לגרום לה לגבש דעה מוצקה יותר? ומה יהיה בעתיד, היא תחליף מקצועות כמו מים, עבודות כמו זרימת נהר? ואיך תחליט על בעל? המחשבות האלה מטרידות אותי.
"תודיעי לאביבה בצורה ברורה אך חביבה, שאם בחנות יסכימו להחליף את התחפושת, תהיה לה תחפושת אחרת, אבל זו הפעם האחרונה שהיא מממשת זכות החלפת תחפושת", הציעה לי רננה. "לילדים שכאלה יש להציב קווי גבול ברורים. הם בעצם רוצים אותם ומבקשים מאתנו לסייע להם להרגיש בטוחים בהחלטתם או בבחירתם".
ויש גם את רותי, אמנם רק בת שש, אבל יודעת תמיד מה היא רוצה וגם אם תעבור בראשה מחשבת חרטה, היא לוקחת אחריות על ההחלטות שלה. היא נרשמה לחוג בלט וגילתה שהוא לא בדיוק כוס התה שלה. ועדיין - היא ממשיכה אותו. "אמא, השנה אלמד את החוג עד הסוף כי כבר התחלתי, אבל בשנה הבאה כבר לא". ואני כל כך גאה ביכולת שלה לקחת אחריות על מעשיה. "רותי תתחפש השנה ל"הלו קיטי", בדיוק כמו העטיפה של המחברות שלה. כך היא רוצה", סיפרתי לרננה.
"אלו הילדים הנוחים ביותר, שאיתם אין לנו התמודדות גדולה. יש ילדי מתנה כאלה", היא שמחה בשבילי.
זו תחפושת או החיים עצמם?
ומימי, חוקרת הטבע שלי, חוקרת מטבעה כל פרט מהחיים. היא בולשת סביבה ודורשת לדעת כיצד הדבורה יודעת להגיע מהכוורת הרחוקה שלה, לשדה שליד הבית שלנו ואיך המעלית מצליחה להתרומם ולמה אומרים שהטלפונים פולטים קרינה? היא בולעת אנציקלופדיות ורוצה לדעת למה ואיך ומה וכמה. לא פלא שהחליטה לעטות מדים רשמיים ולהיות חוקרת אמיתית ולו ליום אחד.
"את צודקת בתיאוריית התחפושות", הסכמתי עם רננה, יועצת חינוכית שלפעמים התיאוריות שלה מקוממות אותי ואילו הפעם הסכמתי איתה בכל פה.
"אז למה את מתחפשת?" הפרטנר נכנס לחדר בזמן שישבתי והרהרתי בתכונות האופי של ילדיי, הבאות לידי ביטוי גם בפורים. "אני מתחפשת לפוליאנה!" עניתי לו ונזכרתי בספר שהפך למדריך חיים עבורי, עזר לי לראות את הכל באור חיובי.הלוואי והייתי פוליאנה. אני משתדלת, ישנן נפילות והחיים מזמנים אותנו למצבים שונים ועדיין, המשקפיים של פוליאנה נמצאים אצלי ליד המחשב תמיד.
"אז אני אהיה ג'ימי!" הוא חייך.
"ברוך הבא, ג'ימי!" קמתי וחייכתי אליו בחזרה וממש הרגשתי שזו לא תחפושת, אלא החיים בעצמם.
