ביות מלא, קיסרי או לא, איך מתייחסים ללידת תאומים, איך מגיבים לתרחישים השונים שיכולים לקרות במהלך הלידה? רגע לפני הלידה (טוב, כמה חודשים, אבל מרגיש כמו רגע) יצאנו לסיבוב בתי יולדות, כדי לבחור את זה שבו יוולדו ילדינו. כמו שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, כבר בבית החולים הראשון, הצליחו לעצבן אותי. לא רק זה, אלא שככל אני ממשיך לחשוב על הנושא, אני מתעצבן יותר ויותר והאמת, זה לא עוזב אותי כבר שבוע. אז כן, ברור לי שכבר למן ההתחלה אני ארגיז רבים ורבות מכם, אבל נסו לקרוא את הפוסט הזה עד תומו ולהחליט בעצמכם.
נפלנו על הראש?
בין השאלות על תוכנית הלידה והמדיניות של כל בית יולדות, רציתי מאוד לדעת מה קורה איתי - האבא של הילדים ובן הזוג של היולדת - אחרי הלידה. האם מגרשים אותי הביתה ומשאירים את אשתי לטפל בשני ילדינו הטריים לבד, בביות מלא (כן, אמרתי ביות מלא. מסכימים או לא מסכימים, ככה עושים את זה אצלנו) או שאני נשאר איתה ודואג לצרכיה ולצרכי השניים החדשים. "רגע, אני אבדוק", עונה המיילדת שעושה איתנו את הסיבוב. "מרינה! היא עם תאומים ורוצה ביות מלא והבעל רוצה להישאר לעזור. הוא יכול להישאר איתה בחדר?"
תגידו לי, נפלנו על הראש? איך כחברה הגענו למצב בו אני צריך לבקש רשות להישאר עם אישתי, החברה הכי טובה שלי, אחרי הלידה? עזבו את זה. איך הגענו למצב בו אני צריך לבקש רשות להישאר עם הילדים שלי? תבינו, התפיסה המשפחתית שלנו אומרת שכאשר מקבלים חברים חדשים למשפחה, זהו אירוע משפחתי, אינטימי. כל המשפחה צריכה להיות חלק ממנו. כן, אפילו האבא.
מרתיח אותי שאנחנו הגברים, כעם, התרחקנו כל כך מהמקום החשוב ביותר עבורנו (או לפחות עבורי), המשפחה שלנו, עד שכעת אנחנו צריכים לקבל "הסכמה" של מישהו אחר כדי לחזור. כמו עיוורים אנחנו מאפשרים למצב הזה להמשיך, כאילו זה בסדר שמישהו אחר רשאי להחליט אם אוכל או לא אוכל לחוות את רגעיהם הראשונים של ילדיי ולתת להם את החום והאהבה להם הם זקוקים. הלכנו לאיבוד.
למה בעצם אני מפריע לכם?
אני מנסה להבין מה בעצם הסיבה. למה גברים לא יכולים להישאר בחדר עם היולדת אחרי הלידה ומיד מתחיל מטח הצידוקים לעקמומיותה של השיטה:
טענה ראשונה: צריך להתחשב בנשים האחרות בחדר. הגברים מרעישים ופוגעים בפרטיותן.
איך אני פוגע בפרטיות הנשים אם אני מאחורי הוילון שלנו? ואם הייתי אישה, הייתי מרעיש פחות? יתרה מכך, מה הייתן מעדיפות - שני תאומים בביות מלא עם אישה אחרי לידה שמתקשה להגיע אליהם, שיצרחו לכם כל הלילה בלי טיפול מיידי או מטפל צמוד שיתפוס אותם בו ברגע שהם מתעוררים? במאמר מוסגר, אני יכול לומר לכם יותר מזה. כשגיא נולד, בלילה הראשון היינו עם אישה נוספת בחדר. גיא לא הפסיק לצרוח כל הלילה ובסופו של דבר אני והוא בילינו את הלילה במסדרון, דווקא כי לא רצינו להפריע...
טענה שנייה: כשהגבר נשאר, הוא מפריע לאישתו לנוח.
לא, כי פשוט אני לא עברתי עכשיו בצמוד אליה את כל החוויות המתישות האלו ומה שהכי בא לי בשעה 2:00 בלילה זה לשבת איתה ולשחק טאקי.
טענה שלישית: אם אלה הנחיות בית החולים, כנראה שהם יודעים הכי טוב.
חחח... (וזה היה גיחוך קצר, כי אפילו לא שווה לבזבז עליו את החטים שלי).
טענה רביעית: האישה צריכה להתחבר לילד בשעות האלו והגבר מפריע בתהליך.
אין לי אפילו איך להתחיל להגיב לטיעון המופרך וחסר הביסוס הזה, פרט ללציין שמזמן לא שמעתי משהו סקסיסטי ברמות האלו. לא מפתיע בהתחשב בכך ששמעתי אותו מפיו של גבר, אבל אולי די לי לומר שאני רוצה לשמוע מישהו מנסה לתת את הטיעון ההפוך לאישה ולראות איך זה יעבור...
אז אסור או מותר להישאר?
ואחרי כל זאת, ברור לכולנו כי הנחיות בתי החולים הן כי הבעל אינו מורשה להישאר במחלקת יולדות מעבר לשעה מסויימת בלילה. סיפורים על גברי קומנדו שהתחבאו מצוות האחיות וישנו אל מתחת למיטה הגיעו גם אל פיתחי בלידה הראשונה, אך בזמן האחרון מתברר שכבר מותר להתחבא גם על הספה ליד המיטה. ובכל זאת, ההנחיות אוסרות.
אז הנה ניוז פלאש לכל הגברים שלא רוצים לעזוב את המשפחה שלהם ברגעים רגשיים ולא פשוטים שכאלה – החוק בישראל אומר כי כל אדם המאושפז בבית חולים זכאי לדרוש מלווה 24 שעות ביממה. זה החוק. או במילים אחרות, מותר לכם להישאר ואף אחד לא יכול לומר לכם ללכת. יחד עם זאת, לצערי כי רב, הזכות להישאר במחלקת היולדות לא ניתנת לי כאב לילדיי, אלא כבעל לאישתי. עקום וטיפשי ככל שזה יהיה, זה מקום שאני מוכן להתחיל ממנו.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון. באמת שמה שהכי הייתי רוצה זה לעבור למלונית שתי דקות אחרי הלידה, להסתגר בחדר עם המשפחה החדשה שלי, להביא גם את גיא ולא להפריע (ולא להיות מופרע) לאף אחד. אממה, היוזמה שעלתה בשנת 2010 לפתיחת מחלקת יולדות פרטית בבית החולים אסותא טורפדה. נחשו למה. נכון, כסף.
למה אני מספר לכם את זה? בכדי שתבינו שהמערכת הציבורית שלנו חולה. היא לא מספקת לנו את מה שאנחנו צריכים וגם מפריעה לאחרים לספק זאת. אני לא מוכן לדמיין מצב בו אישתי שוכבת במיטה אחרי ניתוח, לידה שוכבים בעריסות שני ילדינו הרכים ואני לא נוכח בסיטואציה. אני לא מבין איך זה נראה בסדר לאחרים, אבל זה באמת לא ענייני. מה שאני יודע הוא שאני צריך להיות שם ואני יודע גם שאם אני לא אתעקש על להנציח את הלגיטימיות של הדאגה שלי כגבר, כבעל, כאבא למשפחתי, שום דבר לא ישנה את המערכת.
באמת שאין לי שום רצון להיתקע לאף אחת שלא רוצה אותי במרחב הפרטי שלה. באמת שהייתי שמח אם הייתה לי את הדרך שלא לעשות זאת. לצערי, נכון להיום, מערכת הבריאות הציבורית מעמידה אותי וכל גבר אחר שחפץ בביות מלא, בפני האפשרות של לוותר ולהזניח את המשפחה שלו לתפיסתו, לבין האפשרות להישאר ליד משפחתו ולסעוד אותה, אך לצאת בלתי מתחשב בפני אחרים. זו בחירה קשה, אבל ברור לכולכם במה אני בוחר.
