"כפוית טובה... אני מרחמת על בעלך, ילדייך ובני משפחתך כאשר יגלו את האמת המרה"; "אף אחד לא הכריח אותך להיות חרדית"; "לכי טפלי בעצמך"; "יש לה בעל שאוהב אותה ושהיא אוהבת אותו. מה יותר מזה? כמה אנשים כאלו את מכירה? שהיא תוותר על זה?". הרבה דברים היו לכם לומר לי אחרי פרסום שני הפוסטים הראשונים שלי.
והוספתם גם: "היא משקרת את בעלה (כך במקור), פוגעת בילדים שלה ועוד רוצה עידוד?"; "איזה חילול השם! בא לך חופש? לכי!"; "אל תחשבי שבעלך לא יעלה עליך במשך הזמן"; "את חיה בסרט. במקום להעריך את הטוב את כופרת בעיקר. את כפוית טובה"; "במקום להודות לה' על הטוב שבירך אותך בו, בעל, ילדים, בית וכו'. את מחפשת איך לבזבז את זמנך לריק. אילו ערכים את רוצה להקנות לילדייך, של צביעות, של כפירה, של בריחה מן המציאות?"; "מה בדיוק הסיפור שלך? רוצה לרקוד? חשבת שאולי אם היית מביעה זאת לבן זוגך, יתכן והיה מסכים בלי כל הדרמתיות יתר שאת עושה מזה?"
"לא הבנתי מה המחנק פה? אולי תתייעצי עם פסיכולוג?"
בית כלא מצופה בזהב
אנשים רואים אותי צועדת ברחוב עם משפחתי המקסימה - אישה צעירה, בריאה ואינטלגנטית, יחד עם בעלה - מרשים, נאה, חכם ומצליח ולצדנו פוסעים שלושת ילדינו השמחים, היפים והחכמים. ואני יודעת שאין הרבה גברים נהדרים כמו בעלי. הן כאיש משפחה נדיר במסירות שלו והן כאדם רגיש ועדין המסור לאשתו ככל יכולתו. כולם הרי חושבים כמה ברת מזל אני על הקלפים המשגעים שקיבלתי בחיים.
ואני פוסעת שם, אומללה, שבויה בתוך חיים שאינם שלי וחושבת לעצמי בחצי חיוך חצי מרירות, בקיצור בחיוך מריר, כמה האנשים לא יכולים לראות אלא לעיניים.
אתם אומרים שקיבלתי הכל, שאין לי זכות להרגיש רע, אבל מה אני אגיד? אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא לחיות חיים שאין בהם הלימה בין הפנים לחוץ. כאשר הפנים שלך הוא בעל זהות אחת ואתה צריך להסתיר אותה מכל העולם הסובב אותך ובחוץ להתנהג כאדם שונה לחלוטין, זהו בית כלא אמיתי. אז נכון שבית הכלא שלי מצופה זהב והארוחות המוגשות בו מעוררות תיאבון ויש שעות חצר לא מעטות, אבל זה עדיין בית כלא ועדיין חומות מקיפות אותו ושער סגור חוצץ בינו לבין העולם הגדול והחופשי.
לא כל כך רע. לפעמים אפילו די טוב
אני לא באה ואומרת שכל הרגעים בחיי רצופים עצב ונכאות הרוח. לא! יש את הרגעים המקסימים והיפים שבהם אני אומרת - אבל לא כל כך רע לך ואפילו לפעמים די טוב.
אני יודעת שהחיים בעולם הגדול אינם שונים בהתמודדות שלהם עם החיים שבתוך החברה החרדית. אותה התמודדות עם גידול ילדים תובעני, אותה התמודדות עם הוצאות תובעניות ועם מערכת יחסים שהיא לעולם לא כמו בסרטים. כי גם עם בן הזוג המושלם ביותר, כל זמן שהוא אינדיווידואל בעל אישיות עצמאית ולא איזה עבד לשירותיי, הרי יהיו חילוקי דעות וביטויים לשינויים באופי.
עם כל הנושאים האלה, שהם אלו שבאמת מרכיבים את החיים, איאלץ להתמודד בכל מקום על פני הגלובוס ולא משנה איך אחיה את חיי, אבל לחיות עם זהות חצויה או מרוסקת; לחיות בהסתרה, בחתימת שפתיים תמידית, בידיעה שכל מה שאני חושבת, חושקת חולמת, איני יכולה לתת לו ביטוי עם האנשים הקרובים אלי ביותר - זהו אחד הדברים הקשים ביותר בחיים. ההבנה וההשלמה הפנימית שאת אמונותיי ודעותיי לא אוכל להשמיע לעולם בקול ואם אשמיע אותם, אסומן כאחת שלא כל כך בסדר ומשהו השתבש אצלה בראש. ואולי אפילו יבקשו ממני בלשון ברורה, אולי בעדינות ואולי אפילו לא, לשתוק. יסבירו שהם אינם מעוניינים לשמוע דעות אלו בסביבתם ואנא, שאכבד את אמונתם ואשתוק. זה דבר ששואב מאדם את כבודו ואת חירותו הפנימית, אם הוא לא בטוח במקומו.
לעולם לא להיות אני. תמיד להיות מישהו אחר. אני מרגישה שזה כמו לחיות בארון.
חיה בארון, אבל עם האמת הפנימית שלי
אני לא חושבת שמי שמחליט להישאר בארון חי בשקר פנימי. להיפך, הוא חי עם האמת הפנימית שלו, הוא מודע לאמת הפנימית שלו. הוא פשוט מבין שהמימוש של האמת הפנימית שלו תגבה מחיר יקר מדי, שלא בטוח שיש לו את היכולת לשלם. ושהסביבה שלו, גם היא, לא בטוח שתוכל לעמוד בה.
אני יודעת בוודאות גמורה שבעלי מעדיף שאמשיך "לחיות בארון" מאשר שאשבור את הכלים ואז הוא יצטרך להתמודד עם איסוף שברים חדים ופוצעים.
בעלי מודע לכל מה שאני עוברת, לרגשות ולקשיים. הוא עומד מול זה חסר אונים, כי אין לאל ידו להושיע. הוא מבין אותי ומרגיש בכאבי, אבל הוא בוודאי מעדיף להשאיר כך את הדברים. כי שוב, המחיר שהוא ייאלץ לשלם בעקבות חשיפה של הדברים הוא גבוה מדי. הן בפרטי והן במשפחתי.
בעלי אוהב אותי, אוהב את המשפחה שהקמנו והוא מעדיף להשאיר אותה כך בלית ברירה, כי הפיתרון הוא שברון גדול שהוא לא רואה את הטעם להתמודד איתו.
את ילדיו הוא בכל מקרה יפסיד במידה ואני אצא החוצה. אותי הוא יפסיד, אז מה הוא ירויח מכך שאקום ואעזוב?
נכון, אולי בעתיד הרחוק אם הוא ישקם את חייו, יסתכל לאחור ויודה לאלוהיו על איך שהדברים התגלגלו, כי גם הוא חי בסוד של כלא ואולי בהמשך הוא ימצא את הדרך אל החופש ויחלוק את חייו עם אישה שרואה את החיים כמוהו. אבל כיום, לפני הסערה הגדולה, כשהוא אינו יכול לדעת את תוצאותיה? על זה נאמר - טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. גם לי זה טוב יותר וגם לו.
