בטו' בשבט היא מחליטה שהיא רוצה להתחפש לפרח, אבל רגע אחרי, הפרח כבר הופך לעץ מרוב דמעות בהן משקה אותו הילדה, שבעצם רוצה להתחפש לפיה, בעצם לנסיכה, בעצם למלאך. בעצם...
מי מפחד מחג פורים? חשבתי שרק אני. בשנים האחרונות גיליתי שמדובר בחרדה גדולה שמתחילה אי שם בערב טו' בשבט. בדרך כלל היא מודחקת עד לרגע האחרון, הרגע בו ממש אין ברירה וצריך להיכנס לחנות ולמדוד, ואז למדוד משהו אחר ואז בעצם אולי את זה? ואז לצפות בהשתטחות על הרצפה ובהתקף זעם שלא היה מבייש אף מחלקה פסיכיאטרית ואז להרגיע, ולהבטיח, ואז לנסות משהו אחר, ואז לאיים, ואז שוב לחבק. ועוד לא התחלתי לדבר על הוויכוחים בקשר למחיר התחפושת שנבחרה לבסוף.
התחפושופוביה
לאורך השנים ניסיתי על 11 ילדיי כל מיני שיטות. למעשה, ניסיתי הכל. גם את שיטת התחפושת הכי מקורית ומושקעת בעיר (רק כדי לגלות כמה אנחנו ההורים הכי לא מקוריים בתבל) וגם את שיטת ה"כמו כולם". השנים חלפו והשיטות בהתאם. פעם ניצחתי ופעם התחפושות ניצחו אותי.
מה שבטוח, לגמרי הגיע הזמן להוסיף פוביה נוסף לערך בויקיפדיה. אני גיליתי אותה. כרגע תמצאו שם אגרופוביה, ארכנופוביה, קסנופוביה ועוד כמה חרדות למיניהן... הגיע הזמן להוסיף לפוביות גם את ה"תחפושופוביה". מדובר בפוביה שגורמת לבעתה אצל אמהות, פחד שמתחיל בערב טו' בשבט. בזמן שרוב עם ישראל רץ לקנות מהפירות בהם התברכה ארץ ישראל, ישנן אמהות שמחפשות דווקא את התחפושות בהן התברכו החנויות.
התחפושת הכי מקורית
"אני עובדת עד ערב פורים. מתי אכין לבת שלי את התחפושת שלה?" חברה טובה פוכרת אצבעות בייאוש. הפעם שתקתי. כל הנאומים שלי פרחו באוויר. נאום הטלת אחריות התחפושות על הילדים. נאום התחפושות שנותרו בקרן זווית.
נפגשנו במכולת לדקה וחצי. עברו חלפו הימים בהם קבענו לצאת לגינה. החורף, העבודה המטורפת, החגים שמתחלפים בקצב מסחרר. סיפרתי לה, כמו שאני מספרת בכל שנה לכולם, על שכנה מדהימה וחברה טובה מאוד, שהבנות שלה המציאו את המושג מקוריות. הן בנות מוכשרות, חכמות וכן, מאוד יצירתיות. ואולי הכל קרה בכלל בזכות האמא שהעבירה להן את שרביט ההחלטה (אגב, נקודה למחשבה, אמהות). מדי שנה כולנו בשכונה מחכים במתח להפתעה השנתית של בנות המשפחה הזו. הן מתחפשות בתחפושת משפחתית. לפני שנתיים הן התחפשו לקבוצת מחול - רקדניות צבעוניות ומשובבות עין. בשנה שעברה הופיעו לנו בשכונה שליחי פיצה. מבעוד מועד, האמא הזמינה חולצות עליהן מוטבע שם המשפחה ותמונה המעידה על עיסוק המשפחה. לצורך המחשה: "פיצה כהן". מצחיות עליהן מוטבע השם וכמובן, מגשים מקרטון שבתוכם פיצה עגולה קפואה, בתוספת בקבוק שתיה. הן היו ממש מסיבה לעיניים.
אפשר לתת לדמיון להתפרע: צוות של בית חולים, הכולל רופאים, אחיות וכו'; סינים המחלקים משלוחי מנות בדמוי אוכל סיני; משפחה הולנדית שמחלקת משלוחי מנות בצורת ארוחת בוקר חלבית.
הפעם גם אני מתחפשת
תשאלו למה אני כותבת בערב טו' בשבט על תחפושות לפורים? כי השנה החלטתי לבצע שינוי אמיתי. מהפך. הפעם גם אני מתחפשת. אני מתחפשת לאמא מאורגנת. ואתמול, כן כן, אתמול קניתי תחפושות לילדים! למען הגילוי הנאות, הגדולים שלי ירדו מרשימת המתחפשים ואפילו בת ה-10 שלי החליטה שהיא רק רוצה אביזרים, כי היא עזבה את ממלכת הילדות...
"היום הולכים לקנות תחפושות", הודעתי לילדים כשצנחתי בשעה ארבע מהמערכת. שטפתי פנים כדי להתאושש מיום עבודה ארוך, קראתי לששת הילדים שהודיעו על כוונתם להתחפש והפתעתי אותם. נכנסתי לקניון השכונתי, ישר לתוך חנות הצעצועים והתחפושות, תוך שאני שולחת מבטים מרחמים לעבר ההמונים שעמדו בתור בחנות הטבע ממול, כדי לשלם על הפירות היבשים של טו' בשבט. החנות היתה שקטה, ריקה מאדם.
"תאמיני לי, את נוהגת בחוכמה", שרקה המוכרת בהתפעלות ורק גרמה למפלס הגאווה לעלות. "למען ההגינות, אני חייבת לעדכן אותך שעדיין לא הגיעו כל התחפושות המעודכנות לשנת 2013", המוכרת ציינה.
התעלמתי מהערת האגב שלה והתיישבתי בפתח החנות. "ילדים, קדימה, הסתערו", הכרזתי בקול רם.
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, התחפושות והאביזרים במחירים סבירים לגמרי שוכנים אחר כבוד בארון. במחשבה שלישית, אם כבר אז כבר, אולי כדאי להתחיל לנקות את הבית לפסח?
