שוב בחדר לידה? אבל בכלל לא נראית בהריון

"איפה את? אני מחפש אותך שעות! חייב שתגישי לי בדחיפות את הכתבה שסיכמנו עליה אתמול", קולו של העורך נשמע לחוץ מעבר לקו הטלפון.

"אני בחדר לידה", עניתי לו בשלוות נפש.

"מה?" הוא ירה את המילה בזעקת תדהמה שלאחריה השתררה דקת דומיה. בהמשך, האיש כנראה התעלף, התעורר והוסיף בקול נשנק: "אבל בכלל לא נראית בהיריון".

אחריות והתחייבות גדולה

"נכון. לא אני הלכתי ללדת, אבל אני בחדר לידה עם יולדת, משמשת כדולה", הודעתי בחיוך של ניצחון.

הוא לדעתי ניגב זיעה מהמצח שלו ולקח נשימה עמוקה.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשקיבלתי פניה מאישה בהריון. "מלי גרין היקרה, שמי שני. אני לפני לידה שלישית, רועדת מפחד. פליז, אני מתחננת, תהיי הדולה שלי בלידה", היא ביקשה ממני.

"לא הוסמכתי לשמש כדולה ואני לא עוסקת במקצוע", הבהרתי לה.

"ובכל זאת, אני חושבת שתוכלי לעזור לי, מניסיונך".

נכון, בעבר זכיתי ללוות לידה או שתיים ועדיין, הרעיון של להצטרף כתומכת לידה גרם לי להתלבטות רבה. להיות דולה? מדובר באחריות ובהתחייבות גדולה, שלא ברור לי שאוכל לעמוד בה. לאחר שנפגשנו שתינו ודיברנו, התחייבתי.

הבעל היקר שלי הבטיח להושיט יד במאמץ. מרגע הכניסה לחודש התשיעי, המתנתי לקריאתה של שני להתייצב לצדה. קצת מוזר להיות בהיכון בשביל אישה אחרת...

"רוצי ליולדת שלך!"

כשהודיעו על השלג המתקרב (גם היולדת וגם אני מתגוררות בטווח הפתיתים הלבנים), ידעתי: זה יקרה בשלג!

צדקתי. בחמש בבוקר היא התקשרה אלי. חלק מהילדים הקדימו והעירו אותי וכולנו צהלנו מול פתיתי השלג הנערמים.

"אני לא בטוחה שיש לי צירים. זה מרגיש לי קצת כמו קלקול קיבה", היא הייתה נבוכה.

שאלתי אותה כמה שאלות, התעניינתי בהרגשתה ולבסוף קבעתי: "תתארגני ליציאה". מיד גם אני התחלתי להתארגן, אבל לא דמיינתי את התסריט הבא: "אנחנו לא מוכנים לאסוף את הדולה שלך", נהג האמבולנס שהגיע רק כעבור שעה וחצי לא הסכים לאסוף אותי (בגלל עומס מטורף).

"לא נורא, אתם תסתדרו", הרגעתי אותה והבטתי בילדים, שחלקם התעוררו רק לקראת שבע בבוקר, מאושרים למראה המרבד הלבן.

היא פרצה בבכי. טלפון אחד לארגון "הצלה" והעניין כבר סודר. הם היו נפלאים. ברגע ששמעו שאני 'דולה', הם הגיעו תוך דקת ספורות, "הטיסו" אותי עם ג'יפ מיוחד וחברנו לאמבולנס שכבר הגיע ליציאה מהעיר.

"איך תסתדר כשכולם בחופשה ועוד ביום שלג?" שלחתי מבט נבוך לעבר בעלי.

"חחח, את יודעת בדיוק מתי לברוח... הסתדר לך יופי. נו, באמת, אפשר לחשוב שלא שמרתי עליהם עשרות פעמים והסתדרתי. רוצי ליולדת שלך!"

"אל תדאגי. נגיע בזמן"

שני שכבה חיוורת על המיטה. בעלה עומד מעליה, מודאג. "כל עשר דקות ציר", דיווחה לי והביטה על תקרת האמבולנס.

"הכל בסדר. את לא תלדי באמבולנס", הרגעתי אותה והתחלנו לתרגל נשימות. חיפשתי סיפורים ובדיחות כדי להסיח את דעתה, שכן האמבולנס החל בנסיעתו בקצב של חצי ס"מ לשעה ואז נתקע.

"נפלו השרשראות מהגלגלים", הודיע נהג האמבולנס.

במשך ארבעים דקות חיכינו לאמבולנס מחליף שייקח אותנו. היינו תקועים באמצע עולם לבן, דממה מרהיבה של שלג, סופרים ציר כל עשר דקות, בתוך אמבולנס תקוע, עם הרבה אנשים טובים ברקע. החובש הרגיע את היולדת וביחד ספרנו את הצירים. "אל תדאגי. נגיע בזמן", הרגעתי אותה, לא ברור לי על סמך מה...

הצירים התחזקו. עברנו לאמבולנס המחליף ושני היתה בטוחה שהיא כבר יולדת, אבל מבט על מראה פניה העיד שעדיין לא הגענו לשעת הלידה.

"אני חושב שנוריד אתכם בבית החולים הקרוב יותר", קבע החובש.

"הר הצופים", היולדת כמעט פרצה בבכי.

"מה שהיולדת תחליט", הודיע נהג האמבולנס חננאל גיאת, בהתחשבות. רבע שעה אחרי, הגענו לבית החולים, כשכל שש דקות יש ציר. פתיתי שלג לבנים ליוו את כניסתנו.

ושם, בדיוק לפי חוק מרפי, הכל נעצר. הצירים נעלמו והיולדת נעמדה על רגליה. חום נעים, מחלקה מוכרת, מיילדות מקסימות, שהתרגשו לגלות שהיולדת שהגיעה זה עתה ומחייכת, כבר נמצאת בפתיחה של 7 ס"מ.

"את בכלל לא נראית בלידה", פסקה המיילדת החמודה והובילה אותנו לחדר הכי יפה, חדר מספר שש. מבעד לחלונות הגדולים, השקפנו על המראה המרהיב של ירושלים המושלגת.

"נעצר. אין צירים. אין כלום", שני שלחה אלי מבט שואל.

"אל תדאגי. הגעת, נרגעת, הצירים נחלשו. הם יחזרו ובגדול", חייכתי לעברה.

"תביאו לי אפידורל"

שלוש שעות חלפו, שלוש שעות נעימות. אני חושבת שלידה היא חוויה זוגית ולכן נותרתי ברקע, מאפשרת לשני ולבעלה ליהנות מפרטיות, למרות שהיא הזכירה לי שביקשה שאהיה נוכחת. פעלתי לפי הקצב שלהם.

"חייבים להתקדם", פסקה המיילדת.

"פקיעת מים, אבל אין התקדמות. איפה הצירים?" המיילדת הביטה במוניטור בייאוש מה ואני כבר התחלתי לזהות את הצבע הזה בפנים, המוכר לי, מהעבר.

"בקצב הזה אני לא אלד לעולם", היא התחילה לבכות.

"תביאו לי אפידורל", היא ביקשה.

רציתי להגיד לה לא לקחת, לשכנע אותה שאוטוטו זה נגמר וידעתי שאסור לי. זכותה המלאה לבחור באפידורל, למרות שהיא התחננה בפני מראש, שאמנע ממנה להיעזר באפידורל.

כמו באגדות, נכנס אל החדר פרופ' שמחה יגל, שהוא היועץ הרפואי של ספר ההריון והלידה אותו כתבתי.

"הי, מה קורה כאן? ומה את עושה כאן?" הוא חייך ומיהר לבדוק את המצב.

"אפידורל", שני התחננה.

"היא לא יכולה לקבל אפידורל", פרופסור יגל הסתכל בבדיקת הדם שלה וראה כמות נמוכה מדי של טרומובציטים.

"די, אני חייבת אפידורל", היא פרצה בבכי נוראי.

"אנחנו נעזור לך לסיים את הלידה מהר", הוא החל בהכנות. ובאגדה, כמו באגדה, נכנסה לחדר המיילדת דפנה טייר, אותה אחת שיילדה אותי בלידה של נועם. חילופי משמרות ודווקא היא מכולם נכנסה לחדר שלנו.

צוות מנצח. ידעתי שהלידה תיכף תסתיים.

"אם אלוקים החליט שלא תקבלי אפידורל, סימן שאת יכולה", דפנה הסתכלה לה בעיניים ותפסה לה את היד חזק, בעוד אני מנסה להסביר לה כיצד להיעזר במסכת גז הצחוק.

"הנה, תירגעי, את רואה, זה יעיף אותך רחוק מהכאב", הצמדתי לה את המסכה לפנים, תפסתי לה את היד ובמוניטור ראיתי את רישום הצירים החזקים, שאוחזים בה בהפסקות קצרות.

"עוד שנייה והיא תבכה"

"תכיני את העריסה", פרופסור יגל עם החיוך הנצחי שעל פניו.

"אין לי כוח ללחוץ", היא בכתה.

"אני לא עומד בזה יותר", בעלה בכה יחד איתה.

"אל תדאג, דווקא הכאב הנורא הזה מעיד על סיום הלידה", שמחתי לגלות איך אני מזהה כל שלב. כנראה שהניסיון אכן עושה את שלו. ואז הגיע הרגע המדהים, נס הבריאה.

"אל תלחצי. אני אעזור לך להוציא את התינוק. רואים כבר את הראש". שקט שרר בחדר, שקט שלפני הדבר הכי מדהים בעולם. הפרופסור חיכה לציר הבא.

המיילדת תפסה לה את הרגל. אני החזקתי לה את היד. בעוד פתיתי השלג עפו באוויר, שלגיה יצאה החוצה. היא לא בכתה. רק עיניה היו פקוחות והגוף שלה היה סגול.

"היא לא בוכה. הכל בסדר?"

פרופסור יגל חייך, "עוד שניה והיא כבר תבכה", קול בכי דק נשמע.

"היא נולדה. אני אחרי", הדמעות זלגו לה מהעיניים.

"היא יפהפיה", לחשתי לה וגם אני דמעתי. פרופסור יגל סיים את העבודה ובדק את השליה. החזקתי את התינוקת בידי בזמן שהיולדת עברה את הבדיקות הנדרשות. הסתכלתי על התמונה שבחדר והרגשתי כאילו סגרתי מעגל.

ספר ההיריון והלידה, פרופסור יגל, המיילדת דפנה טייר ואני, "דולה" ללא הכשרה מקצועית, אך עם ידע אישי רב. זה נראה כמו חלום, במיוחד כשבחלון מרצד השלג הלבן.