בשבוע האחרון נטשנו את העיר הגדולה ועלינו לקצת יותר מ-24 שעות לשקט ולערפל של רמת הגולן.
איכשהו היה נדמה לי שבתוך אלף גוני הירוק, בשקט המוחלט שהקיף אותנו כמו שמיכת ענני גשם, הזמן התבזבז לי אחרת. במתינות. בשלווה. בכבוד כלפי מה שקוראים חיים. פתאום הרגשתי שכל שאיפה נמשכה לי שתיים, שכל מבט אל הנוף פותח-הנשימה כלל בתוכו גם הרהור פנימי, שכל דקה התמתחה באמת ל-60 שניות והנה היום שלי, הדוהר, הממהר, הפך להיות מוחשי, צמיגי, מסטיקי ואפשר היה להרגיש אותו וכמעט לחבק.
האם ייתכן שכאשר מעבירים את החיים במציאות שלווה, הדקות משלימות סיבוב הרבה יותר לאט? האם יכול להיות שאובייקטיבית, במקומות שקטים כל כך ויפים כל כך, יש למחוגים התנהלות פנימית אחרת, שאינה ממהרת להספיק, להגיע, להשיג ועושה את דרכה במתינות מתמסרת? או אולי זה נובע מהעובדה שהייתי נטולת מחויבויות ויכולתי להרשות לעצמי לנשום לעומק התודעה? והתודעה שלי אמרה משהו פשוט נורא: "אני רוצה לעבור לגור כאן" - נפלטה לי פנטזיה בלתי נשלטת ואף אחד לא הגיב. בכוונה. אני מכירה אותם. הילדים שלי מכורים לחיים בעיר הגדולה ומבועתים מהמחשבה שמישהו יזיז אותם מהמשבצת של אבן גבירול פינת דיזנגוף סנטר. ואת אבא שלהם גם אלוהים לא יחזיר לשקט של הקיבוץ אותו עזב עם הגיוס לצבא.
כשחזרתי על המנטרה בפעם השלישית והרביעית והחמישית הם נפלו סוף סוף למלכודת המילים והתגייסו לגרש את הסכנה הפולשנית, כאילו הייתה אוהד כדורגל שקיבל בטעות מקום בטריבונה של הקבוצה היריבה.
"אנחנו מכירים אותך. את לא תחזיקי מעמד אפילו שעה בשומקום הזה, עם מכונית שעוברת פעם בשלוש שעות, בלי קניון, בלי AM-PM, עם סרט ומסעדה במרחק של חצי שעה באוטו. ואת בכלל לא נוהגת! וחוצמזה, איך תשרדי כאן בשלג? כל הזמן קר לך. ראית כמה מעלות יש כאן?" פסקו כמו כדי להרגיע את עצמם ומיהרו לחתוך את הדיון בקביעה: "את רוצה לעבור לגור כאן כי את פשוט זקנה".
אני? זקנה?
האמת היא שבזמן האחרון זה שם החיבה שלי בפיהם. זקנה. האוכל שאני אוהבת הוא אוכל של זקנים; אני מכורה לממתקים של זקנים; אני קוראת ספרים המודפסים על נייר, שאלוהים ישמור; אני שומעת מוסיקה (של זקנים!) בדיסקים! ואני, רחמא ליצלן, מדברת בסלנג של זקנים (הוכחה בגוף הטקסט).
אה, והבגדים שאני לובשת הם בגדים של זקנים ("אמא, את לא רואה שהחצאית הזו נראית כמו שטיח? את באמת מתכוונת לצאת ככה מהבית?" תרגום בגוף הסרט: חצאית הורסת של דזיגוואל שנרכשה בחנות הענקית בשדה התעופה של ברצלונה. זקנה אמא'שלכם).
תוך כדי שאני שוקלת האם להיעלב או לצחוק, נזכרתי בעצמי כשהייתי בגילם והאמת היא שגם אני הבטתי אז על ההורים שלי והם נראו לי, ובכן, זקנים. מה זקנים? הייתי בטוחה שבגיל 40 מתים. אמיתי. והנה אני, כבר בת 44, גווייה כבר כמעט חצי עשור במונחים של גיל הנעורים (וזה בשנה שבה אני מרגישה הכי בת 28 שאפשר).
בחיי כל אדם כמעט מגיע הרגע הזה, אותו אחד שמכנים "אמצע החיים", שבו אתה באמת הופך להיות קו האמצע – הילדים כבר גבוהים ממך וההורים שלך פתאום נמוכים ממך ואתה עומד בתווך ומנסה לחבק על קצות אצבעותיך את אלה שקולם כבר התחלף ומתכופף ומניח נשיקה על לחייהם הצפודה של אלה שקומתם כבר הצטמקה - ולא מבין מתי כל זה קרה.
ובכן, לדעתי זה קרה כשהייתי בעבודה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר (שיגיע).
