המירוץ אחר הריטלין, שהשימוש בו זינק בעשרות אחוזים בשנים האחרונות בקרב תלמידי מערכת החינוך, יצא מכלל שליטה ואתמול זה היה יכול להיגמר באסון, כאשר מורה בבית הספר היסודי שלחה הביתה תלמיד שהגיע לכיתה, רחמנא ליצלן, ללא התרופה מדוממת המנועים, כדי שייקח את הכדור, למרות שידעה שההורים אינם בבית. הילד התבלבל ולקח כדור למחלות לב. איפה היה הלב של המורה הערלה הזו או של מנהלת בית הספר, ששלחו ילד רך בשנים אל הלא נודע?
כתבתי לא אחת בעבר, גם מהיכרות קרובה ואישית עם הסיפור הסבוך הזה הנקרא "ילדי ריטלין", שאני בעד השימוש בו בקרב מי שאובחנו כזקוקים לו, כל עוד נוטלים את המינון הנכון, נמצאים במעקב שוטף גם של רופא המשפחה ומקבלים הוראות מפסיכיאטר ולא ממורה בבית הספר. אבל מה שקורה בזמן האחרון להורים מבוהלים שרק רוצים שקט בין שמונה בבוקר לשתיים בצהריים ועושים הכל כדי ליישר קו עם מערכת החינוך הקונבנציונלית, זו שלא מסוגלת להכיל את האחר, את השונה, את הייחודי (ותהא הסיבה אשר תהא – מהיעדר תקציבים, מורים מותשים וכיתות גדושות לעייפה ועד אטימות גורפת) - הוא סוג של כניעה נואשת. מין אובדן שליטה קולקטיבי, התאבדות כימית המונית שבבסיסה ההסכמה – אוקי, זה ילדי, עשו בו כרצונכם.
ואז המורה מרשה לעצמה ליישר את שורות הברגים על גבי מסוע המכונה, כדי לא להפריע לתנועתה קדימה והדרך אל כדור הקסם על נגזרותיו השונות קצרה ונגישה מאי פעם.
אבל אלה הילדים שלנו שם, ששולחים אותם הביתה כדי לחזור לכיתה מכויילים וצייתנים, מפוקסים, ומחודדי עיניים. וריטלין, הורים יקרים, הוא לא סוכרייה. ריטלין על נגזרותיו הוא תרופה שצריך להיות זהירים מאוד בנטילתה, ודאי כאשר מדובר בילדים בבית הספר היסודי. למען השם! המינונים חייבים להיות מדויקים, המעקב אחר היחס בין המינון והמשקל חייב להיות מדוקדק, כי הרי הכדור גורם לאובדן תיאבון ולירידה במשקל, שלא לדבר על מצבי הרוח המשתנים, על אובדן שמחת החיים במקרה שהכדור מפסיק להתאים ועוד תופעות לוואי שיש לעקוב אחריהן.
אל הריטלין צריך להתייחס בזהירות וביראת כבוד ולא לאפשר את זמינותו המופרזת, ודאי לא להפוך אותו, בחסות המורים המסוימים שרק רוצים לחזור הביתה בשלום (יש גם מורים אחרים. זו אינה הכללה) לאשלייה של פתרון קסם. אין באמת פתרונות קסם. יש לקיחת אחריות משותפת. לכן לא רק המורים אשמים. בעיקר דרושים כיום הורים שיחזירו לידיהם את השליטה בחיי ילדיהם, שיחזרו בהם מהתפטרותם מתפקיד המבוגר האחראי ויצליחו להתייצב מול המורה, מול המנהלת, מול המפקחת, מול שר החינוך אם צריך ולהגיד – זה הילד שלי. רק אני מחליט אם הוא לוקח או לא לוקח תרופה.
