"ערב לביבות".
"אהה, ערב לביבות, עם עשרים סוגי לביבות?"
"אהה".
(שיחה עם גיסתי, חודש לפני חנוכה).
שוב הן אורבות לי בכל פינה. לא, לא הלביבות. אותן נשים מושלמות עד כאב. הן אורבות לי בכל מקום אפשרי, מטופחות ומתוקתקות, שולפות מולי את כלי הנשק שלהן: התיק המתוקתק והמסודר לגן, הבית המסודר, המטלות שנעשות תמיד רגע לפני - כי עדיף לא להשאיר לרגע האחרון, הבגדים המסודרים בארון - וכמובן שהן הורידו וסידרו את בגדי החורף כבר לפני חודשיים. הפנים שלהן מחייכות מולי בהנאה כפולה בערב חנוכה. ותאמינו לי, ניסיתי הכל כדי להימלט. אפילו התחפרתי מתחת לשמיכת הפוך, הפעלתי מאוורר שיחולל מהומה וימסך רעשים, אבל הקול שלהן בקע מבעד לנוצות שהתעופפו לכל עבר (נו, כמובן, קרע בשמיכת הפוך. היה תכנון לתפור אותו בעשור הקרוב).
הן תמיד מוצאות אותי ברגעי המשבר, כמו אתמול. יצאתי מהבית בשמונה בבוקר לכיוון בית הספר בו אני מעבירה הרצאות בתחום התקשורת, לא לפני שזרקתי את כל תכולת ארון הבגדים על הרצפה, כדי לשלוף משם את הקפוצ'ון של מימי. הראתי לה עשרה אחרים שהיא יכולה ללבוש הבוקר ולא, היא התעקשה דווקא על הקפוצ'ון בצבעי התכלת, כי כך נדמה לה שהמורה אמרה.
(מורות, בבקשה תפסיקו להגיד... רק תגידו: תעשו כל מה שאמא אומרת).
הממרחים נותרו על השולחן ודגני הבוקר מהסוג שהבטחתי לעצמי שלא יעברו את מפתן ביתי (הסוג הזה של הפצפוצים המיניאטוריים האלה שיודעים להתפזר בכל מקום בלתי אפשרי בבית) התפזר כמובן בכל מקום בבית.
מי יציל את הבית שלי?
תאמתי עם הבעל שיחזור בארבע. הייתי חייבת לטוס מבית הספר למערכת לישיבה דחופה ולסגור מוסף. כל זה, אחרי שבוע עמוס במיוחד, שהתבטא בהזנחת פרוייקטיים ביתיים לטובת ה"קריירה".
רק בשש הצלחתי להיכנס הביתה, כדי לגלות את הממרחים שנותרו על השולחן, את שיעורי הבית של הבת שטרם הוכנו ואת הצעצועים, כן, נכון, ניחשתם, גם הם בכל מקום. איך אמרה לי חברה טובה? סובבי את הראש, רגע לפני שיצאת, כמו נציב מלח. זה מה שתראי כשתחזרי, עם עוד כמה תוספות לתמונה.
"הצילו, מה קורה כאן?" דרשתי מכולם להתייצב תיכף ומיד כדי להציל את המצב או ליתר דיוק, את מה שנשאר ממנו. והוא, הבעל, שלח לעברי מבט מתנצל. אל תשאלי, שמרתי על הילדים, אבל היה מקרה חירום בעבודה ובין הילדים לטלפון הבית איבד צורה.
ואני כבר רואה אותן, את הנשים ההזויות, הבלתי אפשריות, חכו, עוד רגע הן מגיעות.
הסתובבתי מתוסכלת בין חדרי הבית. לרגע חשבתי שטעיתי בבית, שכן אף פריט לא היה מוכר, עד שקלטתי את הברוך הגדול, הילדים שינו את כללי העיצוב. הסלון עבר לחדר הילדים, המטבח לחדר השינה וחדר השינה הגיע למרפסת.
מקומם של הבגדים נפקד מהארון. הם היו שרועים בכל מקום אפשרי מלבד על המדף ואילו הספרים, הצעצועים... רגע, היו לנו בכלל כאלה? גם אם תקדישי עשר שעות לארגון וסידור הבית, סופת טורנדו אחת פרי היוצר של הילד ותוך שעה אין זכר...
אוי ואבוי! הבת שלך רעבה?
"קודם נקלח אותם", פסק הבעל ומיהר לבצע את המלאכה. בעוד אני מתווכחת עם הרצון להיות קצת אחרת והדמעות שמבצבצות בקצה העין ו... הטלפון צלצל. מאחורי הקו: ההזויה התורנית. "היי (טון קליל), מה איתך?"
"מה איתי?" היא שואלת ומה אני אמורה לענות לה, שסנדי הגיע לביקור בישראל, אבל רק בבית שלי?"
"את יודעת, בלגן של אמא שכל השבוע נעדרה מהבית", עניתי לה בעוד אני מצליחה לדחוף את המכונה הראשונה לתוף.
"אמא, אני רעבה", הבת שלי מזכירה לי שלא בישלתי כבר יומיים.
"אוי ואבוי! הבת שלך רעבה? אני בישלתי מראש לשבוע והקפאתי, כדי שלא נדרדר חס ושלום למצב כזה", ההזויה סיפרה לי בצהלה.
התעלפתי. לפחות כך מוכיחה המציאות, כי החדר המואר הפך לחשוך, חשוך מאוד.
"את מה? בישלת? ואיפה הילדים שלך? והשבת? ומתי..." גמגמתי.
"אה, הילדים במיטות כבר מזמן..." היא המשיכה בעליצות לפרוט על מיתרי הלב שלי ופתאום שמעתי רעש מחריש אוזניים, רעש של טיגון.
"לביבות, אני עכשיו עמלה על לביבות לחנוכה. כל המשפחה מגיעה אלי לערב לביבות. אני חייבת להפתיע במתכון מעולה".
"חנוכה, ערב לביבות... את מכינה חמישים סוגי לביבות?" מיהרתי לסיים את השיחה לפני שאתעלף בפעם השנייה.
אבל זה לא נגמר. למחרת בבוקר, הזויה שנייה והזויה שלישית דיווחו בצהלה בלתי מוסברת כי הן כבר הקפיאו לביבות (הקפיאו? אצלי הן לא מגיעות אפילו לקופסא, מהמחבת ליד ומשם הישר לפה... בעצם, המקפיא יצא אצלי מזמן מכלל שימוש ואין לי מושג אם טוב להקפיא לביבות או לא).
כמה עצות "טובות"
אבל החלק הקשה ביותר מגיע מיד לאחר קריאות הצהלה וטפיחות השכם האישיות. או אז פרק ב' בסאגה מתחיל, אבל במקום לתאר לכם את ההתרחשויות, קבלו כמה עצות שאני קיבלתי ואני ממש מעדיפה להעביר אותן ישירות אליכם:עצה הזויה ראשונה: "תתחילי עכשיו. כל יום לביבות מסוג אחר" (מתי בדיוק?)
עצה הזויה שנייה: "תכתבי תכנית עבודה ותפעלי לפיה" (הבוסים הקטנים שלי לא שמעו על זה. הם מעדיפים לשנות את דעתם מדי רגע)
עצה הזויה שלישית: "אל תשאירי את הכל לרגע האחרון!" (מה, באמת? יו, איזה רעיון! איך לא חשבתי על זה קודם?)
הן נמצאות בכל מקום - הנשים שמארגנות ערבי לביבות למשפחה, הנשים שמקפיאות אוכל חודש מראש ומנקות שלושה חודשים לפני פסח ואוזני ההמן שלהן כבר נשלחו בט"ו בשבט. אבל יש גם אותנו, הנשים שלא יודעות לקרוא תאריכים. התאריכים מסתבכים לנו בין הידיים כמו גומי וקושרים לנו את הרגליים. אולי תסבירו לי איך מקפיאים לביבות כשצריכים קודם לבשל ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב?
אז כשגיסתי ההזויה התקשרה שוב כדי לארגן את ערב הלביבות אצלי בבית, הסברתי לה ברצינות כי חשבתי השנה לארגן ערב לביבות דווקא אצלה בבית כי הילדים שמעו שהיא הקפיאה לביבות מדהימות והם לא מוכנים לוותר. הפעם אני הייתי על תקן ההזויה מול צליל הניתוק שלה.ואיך אפשר לסיים את המדור מבלי לתת לכן מתכונים מדהימים של לביבות? המתכונים מהמטבח של הדוד שלי, השף יהודה פוטש.
לביבות חלביות בטעם של פעם
המצרכים הדרושים:
- גביע קוטג'
- 2 ביצים
- 2 כפות גבינה צהובה מגורדת של תנובה
- 4 כפות קמח
- מלח ופלפל
אופן ההכנה:
מערבבים יחד ומטגנים. הן נחטפות בעודן חמות. אפשר להגיש עם רוטב עגבניות בצד.
"שניצל" גבינת עיזים
המצרכים הדרושים:
- גבינת עיזים
- פירורי לחם
- פפריקה מתוקה
- קמח לבן שאינו תופח
- ביצים
אופן ההכנה:
פורסים את הגבינה לפרוסות שוות, מערבבים בקערה את פירורי הלחם, הקמח והפפריקה ובקערה נפרדת טורפים את הביצים. טובלים פרוסות של גבינה - בדיוק כמו שניצל - בביצים ואחר כך בקמח ומטגנים קלות משני הצדדים. סמוך להגשה בוזקים מלח ופלפל שחור לפי הטעם.
