"אמא, את לא יודעת מה הגננת אמרה לי היום...", שמעתי את הבנות בדלת. הן לא יבינו שאני חולה. קמתי.
"לך לאבא. יש לי חום"
ניסיתי לשכב רוב היום, אבל אחה"צ כבר נשברתי. אחרי שהצלחתי לתפעל את הבנות מהספה ("תעשו לאמא ציור", "יופי, עכשיו ציירו ציור לסבתא", "יופי. עכשיו לסבא") בסוף לא היתה ברירה אלא לקום ולסיים את היום. הקטן עשה עמי חסד ונרדם כמו שהוא, על הספה, בבגדיו. הצלחתי להעביר אותו למיטה והבנות הואילו בטובן להתקלח בלי ויכוחים בשעה ארבע אחר הצהרים, כשאני יושבת חצי מעולפת לידן, מנסה לחתוך סלט ירקות ללא הצלחה. רק אז הבעל קיבל טלפון שמבקש ממנו לבוא הביתה כי קצת קשה לי. כשהגיע וראה את המצב נזף בי - "למה חיכית עד עכשיו? לכי לחדר לנוח".
כמובן שהשפעת החליטה לתקוף אותי דווקא כשאני בשיא הלחץ בעבודה. אני מנסה להתנגד, אבל כאבי הראש והחום הגבוה מחליטים בשבילי. אני מושבתת."אמא?"
"לך לאבא".
"אבל אמא, אני רוצה קורנפלקס עם חלב ואבא מכין לנו חביתות".
"יש לי חום. תרחם עלי".
המילה "חום", בצירוף עם "תרחם עלי", מתברר, לא נמצאת בלקסיקון של ילדים מתחת לגיל ארבע. הוא המשיך לעמוד על שלו. החום עשה את שלו. לא התווכחתי איתו. רק חזרתי שוב ושוב על המשפט: "לך לאבא. יש לי חום".
התיאוריה החינוכית הגורסת כי על ההורה לעמוד על שלו, הוכיחה את עצמה. הילד נכנע והלך בחזרה אל המטבח.
השתדלו לתאם שפעוֹת
מתוך ערפילי החום ציפיתי לשמוע את כל תהליך השינה. הנה זה מתחיל.
"ילדים, לישון!"
כן, לישון. כשאבא משכיב את הילדים לישון, התהליך מתקצר באופן אוטומטי. כשאני אומרת לישון, הם מבינים שהמטבח עוד פתוח. אפשר לבקש שתיה ואם אפשר בליווי עוגיה קטנה ושוב סבב צחצוחי שיניים וסיפור בהמשכים, עוד פרק אחד ודי.
"נו?"
"מה נו?"
"שמונה בערב ודממה שוררת בבית".
"מזל שאחד מאתנו בריא", ניבאתי ולא ידעתי.
שש בבוקר. הקטן בוכה.
"לך לנועם", מלמלתי מתוך כאבי הראש החזקים. הראש כואב, החום גבוה, אבל לא רק אצלי.
"אני לא יכול לקום. יש לי חום גבוה", שמעתי את קולו החלוש של הבעל.
"מה עושים?", גמגמתי.
כך מצאנו את עצמנו עורכים תורנות אופטלגין. כשאני תחת השפעת האופטלגין והחום ירד, הפיקוד אצלי. החום עולה כעבור שלוש שעות ואילו כשהחום שלו יורד תחת האופטלגין, הפיקוד עובר אליו.
שלושה ימי תורנות (ותודה למתבגרים שהושיטו יד) והחום למזלנו חלף עבר לו.
והמסקנה שלי: תאמו ביניכם את השפעת הבאה. במיוחד אם אתם זוג הורים.
