במלחמת המפרץ הייתי בכיתה ד'. ילד. באותה תקופה טילי הסקאד שנורו מעירק כוונו לאזור שכונה "אזור א'". אזור א' היה האזור של תל אביב רבתי. הפחד שם היה רב. אנחנו גרנו באותה תקופה באזור ו', שנמתח מן השפלה ועד אילת. יחד עם זאת שלא היינו ישר על הכוונת, בוטלו הלימודים באזורנו ומצאנו את עצמנו יוצאים ונכנסים לחדרים אטומים, עוטים ומורידים מסכות אב"כ.
כשחילחלה ההבנה שהדברים נהיים רציניים, הגיעה משפחה להתארח אצלנו מאזור א'. הם היו חברים של הורי והתקבלו בביתנו בשמחה. עד מהרה הבנתי שהאירוח הזה, ההגיוני כל כך בהתאם לנסיבות, נתפס בעיני רבים כבריחה עם המכנסיים למטה. אז נחשפתי לראשונה לתחושות האשם. לעיניים החברתיות, המאשימות, הבזות ל"בורחים" מאזור א' אל אזורי הפריפריה. כילד לא הבנתי זאת. מה יש לבוז למי ששומר על חייו ומתרחק מאסון? האם יש איזו גבורה בלשבת על הבול'ז איי?
היום אנחנו שוב במלחמה. שוב זורקים עלינו טילים ולמרות שזוהי "רק" הסלמה של מצב שקיים בדרום באופן יומיומי, זה מצב בסיכון גבוה יותר. בלי להיכנס למניעים של התקיפה במועד זה. בלי לשאול מה נכון או לא נכון. בלי לקבל או לגנות. אני דואג.
הבוקר שמעתי את גדי מקריית מלאכי מדבר אצל איילה חסון ברשת ב'. גדי גר בשכנות לשתי הדירות שספגו פגיעה ישירה והרוגים. מעבר למילים ולשאלות האם זה נכון או איך צריך לטפל, סיפר גדי בין השורות על בתו בת הארבע המפחדת לצאת מחדרה ועל הקושי ההורי בהתמודדות מול הפחד הזה וחוסר היכולת להגן על הדבר היקר לך מכל, על חוסר האונים.
גדי החזיר אותי למלחמת המפרץ ולמשפחה עם הילדים שהגיעה להתארח אצלנו. אל הפחד הקיומי והנכונות לשמור על הילדים שלנו בכל מחיר, תפיסתי או חברתי, שנאלץ לשלם כאינדיווידואלים בהמשך. אל החיים כערך עליון שראוי ושומה עלינו לקדשו מעבר לכל אידיאל אחר. גדי הביא אותי לכתוב לכם תושבי הדרום ולומר לכם, מעבר למילים החמות ומעבר לכך שהלב של כולנו איתכם בכל רגע, שזה בסדר. זה בסדר לחפש אלטרנטיבה לימים הקרובים. כל אדם שראשו על כתפיו לא יגנה אתכם, לא יבוז לכם ולא יביט עליכם כעל "בורחים" אם תבחרו לקחת את עצמכם וללכת. לעבור למספר הימים הקרובים צפונה. לשמור על הילדים שלכם. עליכם. החיים שלכם, הם הם הערך העליון.
אני יודע שזה לא פשוט, לוגיסטית, כלכלית ורגשית. אני יודע שלא לכולם יש אפשרות או יכולת. אבל לאלו שכן, רציתי לומר, שאם תבחרו בדרך הזו, אני כאבא עומד מאחוריכם באופן מלא. הילדים שלכם ואתם חשובים יותר מכל עיקרון אחר עליו אנחנו יכולים לשמור גם בכל עת אחרת. היום, הם ואתם במרכז ההחלטה. חבקו אותם מחוץ לטווח סכנה.
