אם היה לי פקס באוטו (אהממ... רעיון ליצרני הרכב) הייתי מיד מפקססת מכתב תשובה: מניסיון, אין פתרון. הם יישארו עד שהם יחליטו לצאת משם.
"בלתי אפשרי לישון כך"
אני שומעת את קריאות המחאה, את הצקצוקים בלשון. אני כבר יכולה לדמיין גם את שלל הביקורות שתפילו על ראשי. "נו באמת, הציבי גבולות!"
"מה זאת אומרת שילדים ישנו במיטה של ההורים? אצלנו זה לא קרה מעולם!"
אז תנו לי לספר לכם על תחקיר אישי שערכתי בעשור האחרון. שורשיו של התחקיר נטועים כמעט עשור קודם לכן. זה התחיל עם הילד הראשון שנולד לנו. בעלי הודיע לי שתינוק לא נשאר איתנו במיטה. זה מסוכן! וכך הוא קיבל את התפקיד הראשון שלו כאבא. למעלה מעשר פעמים בכל לילה הוא קם כמו אב נאמן והרגיע את התינוק, עד שהוא נרדם. אז הניח אותו בפסטורליות בעריסה הצמודה למיטות שלנו ובעיניים טרוטות חזר למיטה, עד... לפעם הבאה.הילד גדל, העריסה קטנה עליו ובאופן טבעי, הוא הצטרף אלינו, נגרר מחדרו לחדרנו. ושוב, אביו הנאמן נשא אותו על כפיים לאחר שנרדם, אל מיטת הילדים החדשה בחדר הסמוך, רק כדי לגלות כעבור שעה שהוא זחל אלינו בשקט-בשקט מתחת לשמיכה.
שנה לאחר מכן הצטרף אליו אחיו ושנה אחר כך אח נוסף. "בלתי אפשרי לישון כך", רטן האב הנאמן. אני הייתי עייפה מכדי לרטון. ונרדמתי, כשמימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ומעל ראשי... תינוק נוסף שנרדם עלי.
מיטת מכונית, מנורות מטוסים ומצעי בוב ספוג
התייעצתי עם מטפלת משפחתית ועם פסיכולוג ילדים. דיברנו, סיפרנו סיפורים, הענקנו ביטחון. ניסינו לנעול את חדר השינה, אבל הבכיות הרקיעו שחקים ובפעם האחת ששכחנו לנעול, מצאנו את עצמנו חולקים איתם שוב את מיטתנו.
אם נקנה להם מיטות חדשות בצורת מכונית", הסברתי לבעל את התיאוריה שלי. "הם יאהבו אותן ויישארו בהן". והוא, שחלם שיחזירו לו את פרטיותו, רץ לחפש מיטות בצורת מכונית וגם מוצא ודואג שירכיבו אותן במהירות האפשרית. כל זאת רק כדי לגלות שהמכונית, בלילה-בלילה, נסעה הישר למיטה שלנו, הורידה את הילדים ונסעה בחזרה לחדרם, כדי לישון בשקט.
"זהו, אני יודעת, מצעים בצבעי תכלת, עם הדפסים של בוב ספוג וגם המצעים החדשים שהתקבלו בהתפעלות אמיתית בעיניהם של הבנים, איכשהו הגיעו גם הם לככב אצלנו במיטה.
"די, מספיק עם הקניות", הוא הודיע אחרי ששלחתי אותו לקנות מנורות לילה בצורת מטוסים כדי לגרש להם את הפחד.
יום אחד, הוא פשוט חזר למיטתו
אז מה היה לנו פה? חדר ילדים מהחלומות, חדר חלומות שבלילה הפך לחדר שקט וריק. "בואו, אני אשן אתכם", הודעתי להם בתקיפות ומצאתי את עצמי מתעוררת בשלוש לפנות בוקר לבד במיטה בצורת מכונית, מכוסה בסדין של בוב ספוג, כשבחדר השינה שלנו הם כולם נמו את שנתם ביחד על המיטה שלי.
אבל אז קרה הנס. נולדה הבת. והיא ממש לא הייתה מעוניינת לישון במיטה עם ההורים שלה. היא אהבה את הספייס והמרחב שלה מגיל אפס. וגם כמה ילדים שאחריה. חלקם אהבו את מיטתנו וחלקם ויתרו על הרעיון, גם בלי להשתמש בכלים הפסיכולוגיים שקניתי אצל היועצים.
ואז גיליתי עובדה נוספת. גם אלה שנכנסים למיטות של ההורים, מגיע הרגע, הרגע המדויק לילד, זה הרגע שבו הוא שולח מבט מהורהר אל מיטת ההורים ושואל את עצמו: מה אני עושה כאן בכלל? הי, זה לא נוח לישון איתם! יותר כיף לי במיטה שלי!
"אני גדול, אני ישן רק במיטה שלי" והגבר בן השש, שעד לפני יומיים השתחל לילה-לילה למיטה שלך, עובר לחדר שלו, ויותר לא תראי אותו אצלך בחדר בלילה. עיקרון הרצף או לא?
הורים, לנשום עמוק ולחכות שיעבור
והרי המסקנות שלי, לאור ניסיונות והתייעצות:
ישנם ילדים שזקוקים לשינה עם ההורים עד גיל מסוים. עם כל הקושי, השינה הזו מעניקה להם תחושת ביטחון אמיתית. כאשר הם מגיעים לבשלות, מי בגיל שלוש ומי בגיל שש, הם בעצמם נוקטים בצעד הנכון וחוזרים למקומם הטבעי, קרי אל חדר הילדים.
ישנם ילדים שממש אבל ממש לא מעוניינים לישון עם ההורים. הם זקוקים מגיל אפס למרחב מחיה משלהם. רק תנופפו להם ללילה טוב, תעניקו נשיקה חמה והם מאושרים. יפגשו אתכם רק בבוקר.
ישנם ילדים שמגיעים למיטת ההורים רק אם יש סיבה אמיתית. לדוגמא, חלום רע, פחדים וחרדות.
תנו להם להיכנס. הם זקוקים לחום, לאהבה ולתחושה שיש אמא ואבא שמגוננים עליהם.
קצת סבלנות, הורים. עוד לא ראיתי ילד בר מצווה עם מוצץ ובקבוק, משתרע במיטת ההורים שלו.
