"מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי?" צנחתי באנחה על הכיסא במטבח וידעתי שאני חייבת להודיע (ומיד) על הסרת מועמדותי לבחירות הקרובות. ידעתי שאני עומדת לאכזב את כל התומכים שלי והדוחפים אותי קדימה. הרי הם הוכיחו חברות והתנדבות מהי, שלא על מנת לקבל פרס. הם התרוצצו ועמלו, הפיצו פליירים וערכו אסיפות עד שגרונם ניחר. איך אוכל, לאחר כל ההשקעה העצומה שלהם, להודיע שאני עומדת לפרוש?
קודם כל את אמא
ההחלטה נפלה היום בצהרים. לקחתי את בתי לעקירה אצל רופא השיניים. היא שכבה על מיטת הטיפולים ואני למרגלותיה, אבל לא ממש הייתי שם בשבילה. הטלפונים זרמו בעקבות מידע על מועמדת נוספת שרצה לבחירות. אנשים מחזקים, אנשים תומכים, אנשים מבקשים לדעת במה אפשר לעזור.
"רק שניה, מתוקה", התנצלתי מול בתי בחצי פה.
"רק רגע, דוקטור", ביקשתי מהרופאה וברחתי עם הנייד החוצה לשיחה חיונית.
כשחזרתי אחרי עשר דקות, גדושה בנקיפות מצפון עד להתפקע, מצאתי ילדה בת עשר, אחרי עקירה, עם מבט עצוב בעיניים, ורופאת שיניים צעירה ומתוקה שבלי משוא פנים פנתה אלי: "סליחה גבירתי שאני מתערבת, אבל קודם כל את אמא, ואם את לא תגני על הבית שלך ותהיי שם בשבילה, מי כן יהיה?"
המשפט המתוק שלה דקר לי את הלב.
במשך כל תקופת הבחירות שכנעתי את עצמי שאני עושה את זה למען הילדים שלי, בשביל להיות שם בשבילם.
טעות! רצתי כי הריצו אותי, רצתי כי תחושת הכוח והכבוד פיתו אותי. רק כשהבת שלי אמרה:
"אמא, הבטחת להחזיק לי את היד בזמן העקירה, אז למה הלכת אחרי הזריקה?" - רק אז הבנתי ששגיתי. הלכתי אחרי שכרון הבחירות.
ועכשיו אני בבית. היא כבר שכחה את העקירה אחרי האקמול והגלידה, אבל יחד עם העקירה שלה, עקרתי את הדמיון שלי ועמדתי מול העובדה האמיתית: אני לא סופר וומן!
"מלי, את חייבת לרוץ"
למי שרצה לשאול לאיזו רשימה התפקדתי, צר לי לאכזב. אני לא מדברת על הבחירות הקרובות לכנסת. תרגיעו. בזמן שהארץ סוערת וגועשת בשל עונת בחירות ודיווחי החדשות עוסקים ביבוא חדשות הבחירות מארה"ב, התקיימו בעולם חשוב לא פחות בחירות סוערות לא פחות. הכל התחיל כשההורים דרשו בחירות לועד ההורים של בית הספר. המשפט: "צריך לאפשר להורים נוספים את האפשרות להביע דעה", היה הסנונית הראשונה שהפילה בסופו של דבר את הפור על בחירות חדשות לוועד ההורים של בית הספר.
"מלי, אנחנו רוצים שתרוצי לבחירות ותיכנסי לוועד ההורים", קיבלתי את הבקשה המחמיאה. במשך שנים הבטתי מהצד בהורים שהתחננו להשתתף בוועד ההורים וביקשו להריץ את עצמם. לא תמיד הבנתי למה ואיך. והנה, לראשונה, אני מוצאת את עצמי מותקפת מכל כיוון."את חייבת לרוץ. יש לך ארבע בנות במוסד הזה, את כבר מכירה את המערכת ולכן תצליחי להשפיע ולעזור". לראשונה הרגשתי כנראה את מה שמרגישים המועמדים שרצים לכנסת.
סוג של גאווה. אנשים מאמינים בי. אסור לי לאכזב אותם.
"אמא, מה את עושה?" הבת שלי שלחה לעברי זוג עיניים מלאות פליאה.
על השולחן בריסטול גדול, לורדים ועטים. "אני מתחילה את הקמפיין שלי", עניתי לה. וכך התחילה תקופה סוערת בביתנו. הפרטנר, יש להודות, התגלגל מצחוק לשמע הרעיון, אבל כמו כל בעל אוהב, תמך בי גם אם לא ממש הבין למה אני צריכה גם את כאב הראש הזה, בנוסף לעומס המטלות המטורף שלי.
בבחירות האמיתיות - כבר ניצחתי
שיחות טלפון בשרשרת בלי פוסקת, שיחות עם הורים, התייעצויות עם גורמים שונים ולראשונה גם מצאתי את עצמי מרימה טלפון לחברה מעיר אחרת שהיא חלק נכבד מוועד הורים מזה עשור (ורק תנסו להזיז אותה משם), כדי להתייעץ איתה מה לעשות.
"את חייבת לערוך סקר אילו דברים הורים היו רוצים לשנות בבית הספר. תגידי לכולם שזו בדיוק האג'נדה שלך", היא העניקה לי את הטיפ הראשון ואחריו הגיעו טיפים נוספים. והנה אני, ששעות היום שלי עמוסות בין מקום העבודה לענייני הבית, מצאתי את עצמי מקצצת משעות הבית לטובת הבחירות.
"הבת שלך לא הכינה שיעורי בית זו הפעם השנייה ולא מתאים לה. אני רוצה הסבר בבקשה!" זה היה הטלפון הראשון מהמורה. לכי תסבירי לה שאת עסוקה בשיעורי בית חשובים יותר.
"הבן שלך שכח את האוכל. יש דרך להעביר לו משהו לארוחת עשר?" טלפון שני.
העניין השלישי הגיע בלי טלפון. הבת שלי תבעה לדעת: "אמא, למה את לא מספרת לנו סיפור לאחרונה? זה בגלל הבחירות?"
"כן מתוקה, ועוד מעט, כשזה יסתיים, אספר לכם כפליים".
"לא, אז את תהיי עסוקה בוועד ההורים ותרצי להראות לכולם שהיה שווה לבחור אותך", הטיחה את האמת הישירה בפרצוף.
זהו. פרשתי.
אנחנו האמהות מנסות, וגם מצליחות, לעשות הכל למען הילדים, אבל לפעמים צריך לדעת מתי לפרוש בכבוד, במיוחד אם זה פוגע בהם.
חששתי מעט מהתגובות, אבל הופתעתי.
הכנתי כתב הגנה שאומר שעלינו ההורים לעשות בחירות במהלך החיים. אמנם אי אפשר לבחור בין האם לעבוד או לא, כי אנו זקוקים למשכורת, אבל לפעמים כשאפשר, חובה לבחור בטוב!
אבל לא הייתי צריכה לנאום הרבה. כולם הבינו אותי.
"כל הכבוד! את באמת אמא ולא רק על הנייר!"
בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, רק הודעתי על פרישתי וכבר אמהות אחרות ביקשו לרוץ לבחירות.
ואני יודעת שבבחירות האמיתיות שלי כאמא, ניצחתי!
