יותר מהכל מפחידה אותי הקהות הרגשית.
שני סיפורים אליהם התוודעתי לאחרונה - אחד ישן והשני טרי, חידדו לי בימי תיקון אלו, מהו הדבר שאסור לנו להתפשר עליו, לא כבני אדם ובעיקר לא כהורים.
הביטה בשמיים וחיכתה שמישהו יעזור
ט' היתה יום אחד אחרי טירונות והחליטה לנצל את יום החופש לביקור בכותל. מזג האוויר היה סגרירי וסימטאות העיר העתיקה היו עמוסות רוכלים שעמדו בפתח חנותם וחיזרו אחר תשומת לבם של העוברים ושבים. ט' ניווטה עצמה בחיפוש אחר מיקומו של הקיר הקדוש. בעוד היא צועדת להנאתה, הרגישה יד לופתת את שערה לאחור ומיד לאחר מכן משהו חד חודר את בשרה. חודר אותו שמונה פעמים. היא התמוטטה על הרצפה ועוד הספיקה להבחין בדמות חומקת עם סכין ביד.
רגע אחרי, הסימטה העמוסה והרועשת נדמה. הרוכלים מיהרו לסגור את החנויות למרות השעה המוקדמת והתפזרו לכל עבר. ט' נותרה שוכבת. אף אחד לא הגיש לה עזרה. גם לא קבוצת תיירים שעברה שם. מדממת היא הביטה על השמיים ששטו מעליה, הכרתה מעורפלת ובראשה מתנגן לו השיר "because" של הביטלס. 25 דקות היא שכבה שם עד שחבורת חיילים מצאה אותה. זה קרה לפני 12 שנים.
נו, אבא, אנחנו מאחרים
לפני שבוע י' בן ה-15 נסע על הקורקינט החשמלי שלו בשכונה בה הוא גר בדרכו הביתה. מכונית שיצאה מחניה פגעה בו. י' עף מהקורקינט ונשכב על הרצפה, נאנק מכאבים. יותר מאוחר יתברר שהוא שבר יד ורגל. האיש שפגע בו, עורך דין במקצועו, יצא ממכוניתו, אמד את מצבו של הנער, חכך בדעתו בעזרת שכן נוסף והזמין אמבולנס. בעוד הם ממתינים לבואו, דרש עורך הדין מי' המתפתל לתת לו את מספר תעודת הזהות של אמו, כדי שיוכל לתבוע ממנה תשלום על הפגיעה במכונית. בו בזמן, במושב האחורי, ישבה ילדה כבת עשר שהיתה עדה למתרחש ולא הפסיקה להאיץ באביה "נו אבא, בוא נלך, אנחנו מאחרים". גם נער פצוע על מדרכה לא מספיק חשוב בתפיסת עולמה המוסרית כדי לדחות סיפוקים.
גם ט' וגם י' שעדיין מחלים מפצעיו מדברים על הפגיעה הכואבת ביותר - הקהות הרגשית, היעדר החמלה. "אני לא מתפלאה", תגיד לי אמו אחר כך. "עם אבא שמתנהג ככה, מאיפה הילדה תלמד אמפתיה לאדם שסובל?"
חטאינו הופכים לכלי מיקוח
והנה מגיע יום אחד בשנה, יום אחד שכולו רחמים, יום אחד בו שערי שמיים נפתחים ואלוהים מקשיב וסולח. לא משנה באיזה צד אתם - מאמין או לא, הרעיון עצמו ממלא אותנו ומזכך את הנפש שכמהה לוידוי והבעת חרטה. הבעיה היא כשהחטאים הופכים להיות כלי מיקוח עם המצפון העסקני שלנו, אותם אנו פודים בתענית יום כיפור. יום אחד בשנה אנו בהתעלות רוחנית, עוטים על עצמנו בגדים לבנים, עוצמים עינינו בתחינה ומבקשים כפרה. אנחנו מניחים לקנאה, לצרות העין, לשנאה, לתחרותיות ולהישגיות ומבטיחים לאלוהים ולעצמנו להשתנות. ומה יהיה ביום שאחרי?
החמלה היא לא אורח שמגיע יום אחד בשנה. היא דרך חיים. היא מורכבת ממחוות קטנות, מהיכולת לראות מעבר. היא מופיעה בבחירות הקטנות שלנו, אלו שרואות מעבר לבבואתנו אנו, בשאלות יומיומיות כמו "האם לדפוק מסמר בתשע בערב על הקיר, כשבצד השני ישן התינוק של השכנה שלי?", "האם לעזור לאישה להרים את העגלה, למרות שאני ממהר".
היא מופיעה בהחלטות ספונטניות כמו לבחור באיך לריב על המקום שלי בתור, האם לעשות זאת בתקיפות אדיבה או תקיפות אלימות, בלתת או לא לתת זכות קדימה בכביש. והיא מופיעה ביכולת הכנה שלנו לעצור ולהגיד "סליחה, טעיתי", מבלי לחכות לשערי שמיים שיפתחו.
הניסיון הגדול: רגע אחרי הימים הנוראים
למבחן המידה הזה התכוונה היהדות כשהציבה את הימים הנוראים בסמיכות לסוכות. את המעבר הקצר מסליחה לשמחה, "שכן, זו לא חוכמה להיות בדרגות רוחניות גבוהות ביום כיפור" הסביר פעם רב אחד. "השאלה היא מה מכל ההתעלות הרוחנית של הימים הנוראים לקחנו איתנו והמשכנו איתו לימי החול ולימי השמחה והחג שאחריו? כאן הניסיון הגדול".
והניסיון אף גדול יותר בגלל האחריות הגדולה המתלווה אליו, שהתעלמות מקיומה זו בכייה לדורות, כי בזמן שאנחנו עושים, הילדים צופים. הם כדרכם בקודש לומדים ממעשים, מפנימים אל תוך עולם הערכים שלהם את הדפוסים העקביים שאנחנו מדגימים.
ואפשר לראות בתקופה הזו הזדמנות, מעין wake up call, שמזכיר לנו בכל שנה מחדש כמה חשוב, כל עוד המוסר שלהם מבשיל לאיטו וגמיש לעיצוב, שיראו אותנו במחוות הקטנות ההוליסטיות של החיים, בשאיפה גדולה שיעבירו את זה הלאה.
שיעבירו הלאה את המותר הכי גדול שלנו כבני אדם, את הזכות המוסרית - לחמול.
