"אל תדאגי", הבטיחה לי רכזת השפה. "עד חג המולד הבת שלך תפטפט באנגלית כמו מקומית".
"אני חוששת שאת טועה", מלמלתי בנימוס מצוחצח. "לא נהיה כאן בחג המולד הבא".
"יקירתי", היא חייכה. "הבנתי. גם אתם הגעתם רק לשנה. ואני חותמת לך, בעוד שלושה חודשים גם הבת שלך תהיה מסוגלת לעמוד על הבמה ולנאום באנגלית על עיר הבירה של ארצה".
ברור שרציתי להאמין לה.
ברור שלא האמנתי.
תוך שלושה חודשים? הכיצד?
עובדה. להצלחה פנים רבות ואין דרך להאיר, על רגל אחת, את כל השיטות, אבל אחת מהן היתה הכתבה שבועית. מדי יום שישי יולי קיבלה דף משוכפל שהכיל 20 ציורים ו-20 מילים, לפי סדר האיי-בי-סי. זו היתה הצידה שלה לסופשבוע הארוך. בשבוע הראשון היא חשבה שזה סוף העולם. "עשרים מילים במכה?" כמעט התפלצה. למען האמת, גם אני חשבתי שהמורה קצת מגזימה. פחדתי שהפשושה תיבהל ותברח.
"נסי לסמוך על הניסיון שלנו", ענתה לי במייל המורה לאנגלית והכתיבה ליולי את הקוד הסודי לתוכנת מחשב שמפעיל בית הספר בחינם עבור התלמידים הזרים. היה משהו מרגש בידיעה שבשבת-ראשון כל התלמידים מהודו, בנגלדש, קוריאה, יפן, סין וישראל יושבים מול המסך, מקבלים כוכב על כל מילה שהוקלדה כהלכה ובמקרה של שגיאה שומעים חצוצרה שמתביישת וקריאת עידוד "בבקשה נסו שנית!"
בחינוך האמריקאי, כתיבה ללא שגיאות זה מאסט. אף אחד לא חושב שדיבור בשגיאות (בנוסח "שלושה מחברות" זה מגניב) או שאסמס כמו "מתי אני יראה לך?" זה מדליק. להיפך. מגיל אפס משננים לתלמידים, המקומיים או הזרים, ששפה היא חלון הראווה שלך. שפה היא כרטיס הביקור שבעזרתו אתה מציג את מי ומה שאתה, והכישורים השפתיים שתפגין יכתיבו את היחס שתקבל בכיתה ובעתיד גם בראיונות עבודה ובמסלולי החיים השונים. לכן, לא רק העולים החדשים נדרשים לעמוד בהכתבה שבועית. כל קבוצה נבחנת לפי הרמה שלה ומי שמתקשה בכתיבה עקב לקויות למידה יכול לאיית. העיקר שאוצר המילים יגדל, לאט ובהדרגה, מה שיעצים את הדימוי של התלמיד, יגביר את בטחונו ויעודד אותו להתקדם.
קצת לפני חג המולד, כשיולי החלה לחזור הביתה עם אפס שגיאות ומאה אחוז חיוכים, לא יכולתי שלא להיזכר בתקרית עקובה מדם שניהלתי עם מורה ישראלית. זה קרה עשר שנים קודם לכן, כשאחותה למדה בכיתה ד'. באותה התקופה, טרנד האוריינות שלט במדינה והמורות הפצירו בהורים: "אל תתקנו את שגיאות הכתיב של הילדים. זה פוגע להם ברצף המחשבה. זה עלול לפגוע להם ביצירתיות".
יצירתיות היא ללא ספק דבר חשוב, אבל בסוף כיתה ד', כשבמחברת של בתי לא הצלחתי למצוא אפילו משפט אחד ללא טעות, התייצבתי מול המורה.
"עד מתי?" שאלתי אותה. "רק תגידי לי עד מתי".
"באיזה עניין?" היא השתוממה.
"אני מבקשת לדעת עד מתי אסור לי לתקן את שגיאות הכתיב", התחלתי לפרט. "עד שהיא תסיים את היסודי? תסיים את התיכון? תתגייס? תתחתן?" וכשהתשובות שקיבלתי לא הניחו את דעתי הנפתי את נס המרד והתחלתי לערוך לה בבית הכתבה שבועית. בקטנה. חמש מילים. לא ביג דיל.
חודשיים אחרי זה, מבלי לפגוע באוריינות וביצירתיות, היא אפילו לא התבלבלה בין "עם" ל"אם". לאור ההישגים, עוד הורים הפגינו יוזמה והחלו לערוך הכתבות מאחורי הגב של המורים.
כבר יותר מעשרים שנה אני שולחת ילדים לבתי ספר ישראליים ובכל פעם שהתלוננתי על מחדל שמעתי "אין תקציב". הכתבה שבועית לא דורשת תקציב ואפילו לא חשיבה גאונית. זה עניין פשוט של סדר עדיפויות והתמדה. אם בבית הספר של ילדכם אין הכתבות – תנו לו בבית. עשרים מילים לסופשבוע. עשר. שתיים. העיקר שהוא לא יכתוב "טודא".
אגב, הבוקר הכריז משרד החינוך על מהפכה: מספר הבחינות יוגבל, מבחן הפתע יבוטל ובכיתה א' יתקיימו רק מבדקים בקריאה ובחשבון. מצוין! הכתבה אינה מבחן. היא מבדק וכשעורכים אותה בצורה הנכונה היא אפילו שעשוע לכל המשפחה.
