"למה הרבצת לאחותך, רותי? לא מתאים לך", גערתי בה, בבת השש שלי. במשך כל אחר הצהרים רותי הציקה למימי ומימי בתגובה החזירה לה. ותגובת השרשרת לא איחרה לבוא. הצילו. זה נראה היה כמו אחר צהרים שלא יסתיים לעולם. עוד הצקה ועוד אחת ועוד אחת. הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שזה יסתיים, עד שפתאום הבנתי. נזכרתי שלפעמים צריך לעצור, לבחון, להקשיב. כשעצרתי רגע והתבוננתי במצב, הבנתי: רותי לחוצה. רותי רוצה שיקשיבו לה.
"בואי הנה, רותי", תפסתי אותה והצמדתי לה חיבוק חם, בתוספת נשיקה מצלצלת. היא נרגעה באחת. נרגעה וגם החלה להתייפח חרישית. בכי ללא קול.
בתוך כל מהומת החופש הגדול וההכנות לתחילת שנת הלימודים שכחתי שצריך להתייחס לפרטים הקטנים. רק עכשיו, כשהיא עמדה מולי ודמעות שקופות זולגות מעיניה, הבנתי את שיר הערש של הסטטיסטיקה הנכפית עלינו - האימהות: מאה אחוז מהאימהות שוכחות כי קיים עולם אחר מחוץ לכותלי החופש, החופש שסגר אותנו מכל הכיוונים. והנה דמעות שקופות ממיסות את המחיצה.
המולת סיום החופש הגדול ברקע ובין ניסיון להרגיע את הקטן (המטפלות בחופש), לבין ניסיון לצלוח את עונת החגים המתקרבת, שכחתי שהבת שלי עולה לכיתה א'.
אסור לדבר ואסור לשחק והעיניים שלי נעצמות
זאת אומרת, זכרתי לקנות לה ילקוט וגם ציוד מתאים, ליוויתי אותה עד הדלת וגם השתתפתי בקבלת פנים מרשימה שערכה המורה, אבל שכחתי שהיא עולה לכיתה א'. שכחתי שלילדה העולה לראשונה לכיתה א' מתהפכת הבטן וגם עושה סלטה לאחור ובקושי מתיישבת סופית.
שכחתי שרעידות פחד צובטות לה את הלב.
כי גם אני נכנעתי לסטטיסטיקה ונמלאתי ברחמים עצמיים, בתפילה שהחופש יגמר.
אז הנה, החופש הגדול מאחורי ואני עומדת מול דמעות שקופות של ילדה, שרק רוצה שאמא שלה תהיה איתה באמת.
"מחר אני לא הולכת לכיתה. אני רוצה לחזור לגן חובה", היא הודיעה לי רגע אחרי שחזרנו מהמפגש קדם כיתה א'.
"למה?"
"התלהבתי, התלהבתי כל כך, אבל לא ידעתי שבכיתה א' אסור לנו לדבר עם חברות באמצע השיעור, רק בהפסקה ואסור לנו לשחק הרבה", היא החלה למנות את צרותיה. בעיני צרות סמול-מדיום. בשבילה צרות אמיתיות.
"ויש שיעורים קצרים, שם אסתדר, אבל יש שיעורים ארוכים-ארוכים ואני מה זה עייפה ויהיה לי קשה להשאיר את העיניים פתוחות". היא שיתפה אותי כשהכנוּת זולגת מכל הכיוונים.
אמא עדיין מפחדת
האם החופש חיסל סופית כל שמץ אימהי? אני תוהה מול עיניה של הילדה, לרגע נבהלת מתוצאת האמת.
"בואי הנה", משכתי אותה אלי והושבתי אותה לצדי.
"נלך רק את ואני ביחד לחנות ונקנה לך מכשירי כתיבה יפים נוספים וגם מילקשייק גדול מגלידת התות האהובה עלייך ובדרך אני אספר לך מה קרה לי כשאני עליתי לכיתה א', כמה פחדתי".
"גם את פחדת, אמא?" היא תלתה בי זוג עיניים מעריצות כמעט.
לא רציתי לגלות לה שאני עדיין מפחדת. גם אני עולה כיתה השבוע, תפקיד קצת שונה בעבודה והפחד זוחל לי ללב, אולי פחד מזן אחר, אבל עדיין פחד.
זיכרונות מן העבר עלו להם בראש. אני עולה לכיתה א', הילקוט המרובע הכחול שאבא קנה לי והיום הראשון. החזקתי לאמא שלי את היד, לצדנו החברה הטובה שלי מחזיקה לאמא שלה את היד ושתיהן מפטפטות. אני שתקתי. הלב שלי הלם מהתרגשות וגם מפחד.
"אמא, איך אחזיק את העיפרון? הידיים שלי קטנות".
"זאת לא בעיה", היא הניפה ידה בביטול ואני משום מה דמיינתי כי עיפרון של כיתה א' הוא בגובה של מטר. כן, כן, ממש האמנתי בכל לבי כי כך נראה עיפרון שהמורה מחלקת בכיתה א'. כל כך פחדתי מהעיפרון הענק הזה, שעצם המחשבה הטרידה אותי ימים רבים, טרם התחילה שנת הלימודים וככל שהתקרבתי לשער, יכולתי לראות את העיפרון הגדול הזה מחכה לי ליד הכיסא בכיתה.
החזקתי לאמא את היד חזק חזק.
"הנה, הגענו, כמה חיכית ליום הזה", אמא אמרה לי ואני רק פרצתי בבכי עז. פחדתי להיכנס כי פחדתי מהעיפרון.
חכי, יש גם חלקים כיפיים
רקעתי ברגלים, פחדתי, עד שאמא גררה אותי אל תוך הכיתה ובבת אחת נרגעתי. לא היו שם עפרונות ענקיים. רק מורה עם חיוך גדול, שהסתובבה ואמרה לנו: ש... ש... שלום. היא חזרה על הש' מספר פעמים לפני השלום ושאלה אותנו איזו אות זה מזכיר לנו. ואז היא בקשה מאיתנו להוציא עפרונות. והוצאתי את העיפרון הקטן מהקלמר שלי וכך עשו שאר חברותי לכיתה.
עברו עוד יומיים עד שהבנתי שאין עפרון גדול ומאיים שמחכה לי בכיתה והפחד התחלף באושר גדול.
כן, לכל ילד יש את הפחד שלו, הדמיון שלו ולא תמיד הוא מסוגל להעביר את הפחד למילים. כך נוצר מצב של ילד רועד מפחד, שרק לופת לאמא שלו את היד בחוזקה ולאמא אין שמץ של מושג ממה נובע הפחד. היא רק יכולה לשער ולא תמיד היא קולעת למטרה.
רותי כל כך חיכתה לכיתה א'. יש לה אחיות גדולות מעליה וגם אחים ואת טקס כיתה א' עברנו שמונה פעמים לפניה וכל פעם הייתה התרגשות בבית ודיבורים באוויר, כך שאצלה כל עניין כיתה א' נתפס כאחד הדברים הכיפיים ביותר. בשבועות שקדמו לכיתה א' היא רק סיפרה לכל מי שהיה מוכן, שהנה היא הולכת אל הלונה פארק ששמו כיתה א'. כן, בדמיונה היא ראתה את כיתה א' כלונה פארק ופתאום המציאות טפחה לה על הפנים.
היא הבינה שכיתה א' זה גם שיעורים ארוכים וגם שורה של מטלות שבגן חובה אין אותן.
"אל תדאגי", הסברתי לה על כוס מילק שייק. "יהיו לך הרבה חלקים כיפיים. חכי בסבלנות. עכשיו את לומדת אותיות ועוד מעט תדעי לקרוא ואז עולם שלם של אושר יפתח בפנייך. תוכלי ללכת עם עליסה לארץ הפלאות ועם פו הדוב לחצוב דבש ביערות".
"ואוו, אמא, איך אני מחכה לקרוא כבר...", אושר קטן ניצת בעיניה הקטנות.
"אנסה לדבר עם המורה שתאריך לכן עוד קצת את ההפסקה, שתוכלנה לשחק בחצר, בסדר?" ניסיתי במקביל להכיל את החששות שלה וזה עזר. ועוד איך שזה עזר.
כמה עצות, מניסיון
הילדים חזרו ללימודים ואנחנו לעבודה. השיגרה הברוכה באוויר, אבל גם את השיגרה הברוכה ניתן ורצוי לשבור מדי פעם. זה בריא גם לנו וגם לילדים.
• שנת הלימודים צופנת בתוכה גם קשיים. אל תשכחו לעמוד בקשר רציף עם המורים (אפילו להרים טלפון שבועי על בסיס קבוע) ולהיות עם יד על הדופק, כי טיפול מוקדם בכל בעיה (בעיית קריאה, הבנת הקריאה, מוטוריקה עדינה) יכול לפתור את הבעיה בקלות. הורה שדורש לדעת, גורם למורה לשים לב לילד באופן יותר פרטני. זיכרו: טיפול מוקדם מונע טיפול ארוך טווח.
• הקדישו מספר דקות בערב להכנת כריכים האהובים על ילדיכם. אל תכינו אותם בחופזה. הקפידו לעטוף את הכריך בצורה נאה. לילדים בגיל הגן מומלץ לחתוך את הכריך למשולשים: "פרוסה נאה מרחיבה דעתו של תלמיד!"
• פעם ב... (לקראת מבחן, או בוחן קשה) החביאו ממתק קטן בתופסת פתק לילד: שיהיה לך יום מתוק כמוך. אין ספק זה יעלה לו את המצב רוח ויעזור לו לצלוח את היום בכיף.
• הקפידו לערוך מסדר ילקוטים מדי סופשבוע. תגלו שם הפתעות. עצם המסדר יגרום לילד תחושה כי להורה אכפת מהלימודים שלו. ילדים אוהבים גבולות.
• שי קטן למורה לפני חג או אפילו בראש חודש יביעו את הערכתם ויעודדו את המורה להמשיך בעבודת הקודש שלו/ה.
• רצוי וגם מותר לקחת חופש מהעבודה ולהפתיע בכל פעם ילד אחר ביציאה וארוחת בוקר במסעדה, רק את והוא, רק את והיא. הם יזכרו את זה כל החיים.
