"הכישלון של אריק זאבי בלונדון", "אריק זאבי איכזב", "אריק זאבי הודח ופרץ בבכי". אלו היו הכותרות שליוו את ההפסד של אריק זאבי וגם הפסדים אחרים של נבחרת ישראל באולימפיאדת לונדון. כשקראתי את כותרות העיתונים ונזכרתי בדמותו של אריק זאבי, נחמץ לבי. הם לא הסתדרו עם הדברים שזכרתי על הבן אדם.
פתחתי את הויקיפדיה כדי להיזכר: "אריק זאבי הוא ג'ודוקא ישראלי, הנחשב לאחד מהג'ודוקא הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים", נכתב. רשימת ההישגים: מדלית זהב באליפות אירופה לנוער, מדליית ארד באליפות אירופה, מקום חמישי באולימפיאדת סידני, מדלית זהב באליפות אירופה, מדליית ארד באולימפיאדת אתונה. כישלון? חשבתי לעצמי, האם העובדה שלא פרש בשיא, גייס אומץ אדיר והחליט להתחרות על אף הסיכון העצום הוא כישלון? האם העובדה שבגילו, אחרי רשימת הישגים כל כך מעוררת השתאות, אחרי שיש לו רק מה להפסיד כביכול, החליט בכל זאת להתחרות, היא כישלון?
אוהב אותך גם כשאתה נכשל
זה הוביל אותי לחשוב על המסרים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו. מה אנחנו בעצם אומרים להם? אם אינכם מסוגלים להביא את המדליה אל תיגשו למבחן? אם הצלחתם כבר במבחן ויש סיכוי שבמבחן קשה יותר תיכשלו, אל תיקחו את הסיכון? האם זה המסר שאיתו היינו רוצים שיפתחו בעוד שבועיים את כיתה א', את חטיבת הביניים או את התיכון שהם עולים אליו?
"אין ספק שמדובר במסר מאוד לא בריא לילדים", אומרת אודיל רוזנפלד, מדריכת הורים בשיטת אדלר. "אני צופה גדולה של האולימפיאדה ושני הגברים של משפחתי הם צופים אדוקים, אבל אחד הדברים שהכי קשים לי עם התקשורת היא שהיא מאוד מעודדת כשיש הצלחה ולא מסוגלת להכיל כישלון. אנחנו כחברה ובטח ובטח כהורים, צריכים לעודד דווקא בשעה של כישלון ולא רק בשעה של הצלחה. בהצלחה פחות צריכים את העידוד. צריכים אותו בעיקר בעת כישלון כדי להתגבר ולהמשיך הלאה".
רוזנפלד טוענת כי רבים מאיתנו טועים לחשוב כי עידוד בשעת כישלון עלול להגביר את הכישלון, בעוד למעשה ההיפך הוא הנכון: "כשאנחנו מעודדים את הילדים שלנו כשהם נכשלים, המשמעות היא שאנחנו מקבלים אותם ללא תנאי. אנחנו בעצם אומרים להם 'אני אוהב אותך גם כשאתה נכשל'. צפיתי לא מזמן באחת מתחרויות הג'ודו באולימפיאדה ויעל ארד פרשנה ואמרה כי היפנים הגיעו לאולימפיאדה מאוד מתוחים. היא הסבירה איך זה השפיע על התפקוד המנטאלי שלהם ובסופו של דבר על ההישגים. המתח והציפיות הגבוהות עלולים להכשיל, בעוד העידוד מאפשר לגייס שוב את הכוחות ולהמשיך הלאה. כשילד מקבל ממני את התחושה שהוא מתקבל לא משנה איך, זה מעלה את הביטחון העצמי ואת האמונה שלו ביכולות שלו".
ירידות ועליות: סימן להתפתחות
כשחוזרים בחזרה למציאות הספורטיבית מגלים כי למעשה חלק ניכר מהמציאות הזו רצוף בכישלונות. הספורטאים הטובים בעולם, נעים כל הזמן בין כישלון לניצחון והמשימה שלהם היא אכן להתגבר ולעבור הלאה. רבים מאיתנו שכחו כי מייקל פלפס, זוכה מדליית הזהב, התחיל את אולימפיאדת לונדון בכישלון וסיים במקום הרביעי במשחה. גם סרינה ויליאמס, זוכת מדליית הזהב בטניס, חוותה רק לפני חודשיים הפסד מר באליפות צרפת הפתוחה. רוג'ר פדרר, הטניסאי המדורג הראשון בעולם, הודח לא מזמן בווימבלדון 2010.
"קו ישר ורציף מסמל משהו סטטי ללא תנועה וחיים. ברפואה זה סימן למוות", אומרת המאמנת, מיטל רמתי. "לעומת זאת התנודות הן סימן להתפתחות ולחיים. אחד הדברים שעובדים עליהם באימון הוא איך אני יכול לזהות איפה אני נמצא, בעלייה, בירידה או בסחרור ואיך אני מגיב לכך. הרבה מאוד אנשים לא נותנים לזה מקום. כשהם חווים כישלון, פשיטת רגל, מחלה קשה או כל דבר אחר, הם לא רוצים לדבר על זה. החכמה היא לזהות את זה, להכיל את זה ולהסיק את המסקנות. לתת לזה מקום ולקחת אחריות על המצב בו אני נמצא".
מבחן או מבדק?
רמתי מדגישה אף היא את העובדה כי הכישלון אינו מייצג את האדם, אלא את המשימה: "כשלבת שלי יש הרבה מבחנים אני מאוד משתדלת לא לקרוא לזה מבחן, אלא מבדק ומסבירה שהמטרה שלו הוא לבדוק שהחומר שהמורה לימד הועבר והילד הבין אותו. אתה צריך לקחת אחריות ללמוד למבחן והציון שתקבל הוא לא בהכרח משנה. המורה לא נותן לך ציון, אלא לידע, להבנה, שיקוף לאופן שבו ביצעת את המשימה".
הן רוזנפלד והן רמתי מדגישות את הצורך להתייחס למשימה, לאדם ולעודד גם בשעת כישלון, את הדרך ולא את התוצאה, אבל אחד הכלים החשובים שרבים מההורים לעיתים שוכחים הוא דווקא דוגמא אישית: "ילד שרואה את ההורים שלו עצובים, כועסים או רבים, הרבה פעמים נכנס לקושי", מוסיפה רמתי. "זה מערער לו את תחושת הביטחון. חשוב מאוד שאנחנו המבוגרים נדבר איתם על הדברים האלה ונסביר להם שלכל אחד יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות, שהחיים מורכבים מעליות ומירידות ושהתפקיד שלנו הוא לזהות את זה ולהסיק את המסקנות. זה חלק מארגז הכלים שאנחנו מקנים להם".
המלצה:
ספר ילדים: תומס ואני
תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל, הפונוגרף, הגרמופון, הסוללה ועוד, חווה בדרכו להמצאותיו הגדולות, המון המון כישלונות קטנים וגם גדולים. למשל, הוא שרף את האסם של ביתו, הוא קפץ מגג ביתו כשניסה לעוף ובלימודים בבית הספר הוא ממש לא הצליח להתרכז ונכשל שוב ושוב. בספר הילדים המקסים "תומס ואני" מתארים הכותבים, שירלי יובל-יאיר וטל בן-שחר את חייו של תומס מלידה ועד בגרות ומספרים איך אמא שלו לא התייאשה ולא התרגשה מהכישלונות. להיפך, היא חזרה ואמרה לו שוב ושוב: "תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד" ותומס באמת לא התייאש ובעקשנות המשיך לנסות עד שמצא את דרכו להמצאות הגדולות של האנושות.
לעוד כתבות של פורטל המשפחה הישראלי .
