במילון שלי יש וודאי טעות בפירוש המילה "תרבותי". לפי המילון אדם תרבותי הוא "בן-תרבות, מנומס, משכיל וכדומה". קודם כל, אני מאוד מתקשה להבין את ה"וכדומה" במקרה הזה. מה הקשר בין "משכיל" ל"מנומס"? האם כל אדם משכיל הוא בהכרח מנומס? וחוץ מזה, יש לי, או יותר נכון לכולנו כאן בארץ, בעיה רצינית עם המושג "מנומס".
אתם הרי יודעים מה זה אדם מנומס. מדובר באחד שכשהוא רואה תור, בקופת חולים למשל, הוא שואל מי אחרון ונעמד אחריו, אדם שכשהשני מדבר הוא מקשיב בסבלנות ועונה בנועם ולעניין, אחד שפותח לך דלת וקם לכבודו של קשיש, אחד שמחפש את פח הזבל לזרוק בו שאריות וכן הלאה.
בן תרבות ישראלי
בישראל אפשר למצוא אנשים כאלה, אבל אלה הם בדרך כלל תיירים או עולים חדשים שלא התאקלמו עדיין. נורא מבלבל, לא? מה זה אומר עלינו, הישראלים? אנחנו נכנסים למשרד ממשלתי או בנק ולאחר שליפת פתק או מספר פתקים (אולי נפספס את התור), מיד מחפשים כיצד להידחף. גם בכבישים. מה, אנחנו פראיירים? התמרורים האלה הם בגדר המלצה, לא? המצלמות נועדו לתפוס פראיירים. ולמה שהוא יעקוף אותי? אנחנו חייבים להיות ראשונים בכל.
הכלל הזה סותר את כללי הנימוס, כגון לפתוח דלת לאישה או קשיש. לא, אנחנו נהיה ראשונים בדלת גם אם נצטרך לדרוך על מישהו. אנחנו גם ננצח בכל דו שיח. אם אין לנו טענה מנצחת, פשוט נצעק חזק יותר. תראו את הטוקבקיסטים. אחרי כל כתבה מתנהלת התחרות על מקום הראשון ב"להשפיל את הכותב".
לגבי פחי זבל, מה, יש דברים כאלה? הם בטח נועדו לפראיירים. ולמה בכלל אני מזכירה פחי זבל? כי פעם נוכחתי בסיטואציה די מבדרת. שתי נשים משוחחות להן ליד תחנת אוטובוס. אחת מתלוננת ארוכות על כמה מלוכלך בארץ. השנייה מחזקת אותה ומוסיפה: "עכשיו חזרתי משבדיה. את לא מאמינה כמה נקי ויפה שם". ברגע שהופיע האוטובוס, אותה אחת זרקה את עטיפת הארטיק שאכלה קודם לכן ודהרה לאוטובוס. זרקה אותה בפח הזבל שעמד לידה, אתם שואלים? כמובן שלא, היא בת-תרבות ישראלית.
דור הלא פראייר
המושג "לא פראייר" נכנס כל כך עמוק לתודעה הישראלית, שאף מכנים את הדור שלנו הדור הלא פראייר, דור שלישי בארץ לאחר דור החלוץ ודור הצבר. האפיון הזה מתבסס על מעבר מ"כולנו למען החברה" אל "אם אין אני לי מי לי". אומרים שישראל שנת 2012 שונה קצת משנים קודמות. השנה נכנס בה סממן של התעוררות חברתית וגישת האנטי פראייריות עלתה מדרגה נוספת. זוהי שנה של מחאה חברתית שחרטה על דגלה את גישת האנטי ולאחרונה אף מזדהה בשם "לא פראיירים". ולא פלא, מדובר הרי בעם שבחר בקותי סבג, עם גישת ה"אכלו לי שתו לי" למלך העונה הרביעית של "האח הגדול" (התוכנית הכי נצפית בישראל מתחילת מדידת הרייטינג).
למען ההגינות, אני רוצה להודות שאני מתגעגעת לאדם המנומס של פעם. אחד כמו המלט התוהה "להיות או לא להיות?" אבל בשונה מהמלט, אני שואלת: פראייר או לא פראייר - מה זה משנה? כל אחד מאתנו הוא פראייר במובנים מסוימים ולא פראייר באחרים. הלוואי והיינו מפסיקים לבזבז את זמננו על העיסוק בשאלה הזאת. הלוואי והיינו מפסיקים עם כל ה"אנטי" הזה, אבל למרות כל הרצון שלי, לא נראה לי שזה הולך לקרות.
לכן, למען הסר ספק, בואו נקרא לשד בשמו – אדם ישראלי תרבותי פירושו – לא פראייר.
