רק לפני שבועיים יצאו הטינאייג'רים שלנו אל החופש וכבר מופיעות תמונות בעיתונים של אלו שמשלמים בחייהם את המחיר.
כי מסוכן שם בחוץ. מאוד מסוכן.
האלכוהול נשפך אל הגרונות במקום מים, ריבים קטנים הופכים בחסות החום לאלימים יותר ומתוך כיסי המכנסיים הקצרים נשלפות סכינים.
אנו מתבוננים בתמונות ההורים שלהם, ההמומים והמזועזעים בעת קבלת הידיעה וכל אחד מאיתנו שואל את עצמו האם זה לא יכול להיות הוא. האם זה לא יכול היה להיות הילד שלי שם בחוף הים. או שלך.
והפחד הזה חונק את הגרון. אבל הפחד הזה חייב להניע אותנו לעשות משהו.
כי הגיע הזמן שנבין שאנחנו חייבים להיות ההורים שלהם.
חודשיים של חופש עוד לפנינו, שבהם הצעירים יצאו לבלות בכל מיני מקומות, כאלו שביום נראים סבירים, והם יחזרו לפנות בוקר ובשעות הללו, אנחנו לא ממש יודעים מה קורה, רק יודעים שיישפכו שם גלונים של אלכוהול, על ההגה יהיו אחראים נהגים חדשים ובמקומות המרכזיים יהיו תקריות וקטטות.
אנחנו חייבים להזהיר אותם, לנדנד להם שאם-שותים-לא-נוהגים, לבדוק לאן הם הולכים ומתי הם חוזרים.
עלינו להיות בתפקיד ההורים שלהם, וזה אומר להיות ההורים הנודניקים שנשבענו פעם, כשהיינו צעירים, שלעולם לא נהיה.
אנחנו אלו שלא ניתן מפתח לאוטו בלי שנדע מי הנהג התורן ונסתכל לו בעיניים כשהוא יבטיח לנו שהוא לא שותה (או היא לא שותה. עדיף היא).
אנחנו אלו שנבקש להכיר את הבחור שאיתו את יוצאת.
אנחנו נהיה אלו שלא ניתן לילדה כסף ליציאה אם היא מתעקשת לצאת חצי עירומה, רק כי אנחנו שמרנים.
אנחנו נהיה ההורים שנתעקש שיעירו אותם כשחוזרים הביתה, כדי להסתכל לילד בעיניים ולראות שהוא לא שפוך מאלכוהול (הוא ידע כל הערב שזה מה שמחכה לו בבית).
אנחנו נהיה ההורים מהסיוטים של בני הנוער שהיינו פעם.
הילדים קצת יכעסו עלינו. הם יקטרו עלינו מול החברים שלהם, אבל אולי החברים שלהם יספרו על מה אנחנו עושים וגם ההורים של החברים יתעקשו פתאום על גבולות או יתעקשו לבדוק להם את הכיסים, כדי לראות שאין להם סכינים.
בני הנוער הם הילדים שלנו. וגם אם הם יכעסו עלינו, זה לא צריך להיות ענייננו.
אנחנו לא צריכים להיות חברים שלהם.
אנחנו ההורים שלהם וזה תפקיד אחר לגמרי.
אם נהיה ההורים הנודניקים, אולי נהיה גם ההורים שהילדים שלהם הם אלו שיחזרו בקיץ הזה הביתה בשלום.
