24 שנה עישנתי, אבל מאז שנולדו ילדיי, התחלתי להתייסר. כי לא רציתי שגם ילדיי יחיו בתוך עשן.
ידעתי שאם הילדים שלי אי פעם ייקחו לריאות, לא יהיה לי מה להגיד להם. לא אוכל להטיף להם. ואם הייתה לי תפילה אחת, תקווה אחת, זה שהם לא יעשנו. ידעתי שאם זה יקרה אני אוכל רק לשתוק, ששום דבר שאגיד לא יעזור. פחדתי שאגדל עוד דור של מעשנים. עוד דור שיסבול, שיחיה בבית שבבוקר המאפרות בו מלאות.ובאותו ערב הסתכלתי על אמא שלי, ונזכרתי מה היא ואבא היו צריכים לעבור כדי להפסיק לעשן. לאילו תהומות של סבל הם היו צריכים להגיע כדי להפסיק. רק אחרי שהקול שלה נחרך מהעשן והלב שלו לא עמד בזה, ועל שולחן הניתוחים החליפו לו עורקים, רק אחרי זה הם הפסיקו.
ובאותו רגע, כשישבתי מול הורי, החלטתי להפסיק לעשן.
למחרת בבוקר שתיתי את הקפה הראשון בלי סיגריה. החודשים הראשונים של הגמילה היו קשים, הרבה יותר קשים ממה שחשבתי שיהיו, אבל מאז עברה שנה וחצי של אוויר צח בריאותיי. וכמעט כל יום אני שואלת את עצמי למה לא הפסקתי קודם. עישון סיגריות צריך להיות דבר שחולף מן העולם. זה מטופש, הרסני והיום אני גם יודעת שאפשר לוותר עליו. עדיף בלי להתחיל, כי להפסיק זה לא קל בכלל.
הילדים שלי גדלו עם אמא מעשנת והם שנאו את העשן, את הריח, את החנק. הם היו הראשונים לחזק ולתמוך בי ברגעים הקשים. אני מקווה שהפסקתי מספיק מוקדם, כי ילדים לומדים תוך כדי חיקוי. ילדים מחקים את הצלילים שאנחנו משמיעים וככה לומדים לדבר. הם מחקים את התנועות שאנחנו עושים וככה לומדים, ללכת, לטפס, לחבק לנשק. הם לא אמורים לחקות אותנו בדברים שמזיקים להם. אבל ככה הם. הם מחקים אותנו כאילו היינו מודל לחיקוי, כי זה מה שאנחנו עבורם. אנחנו המבוגר האחראי עבורם. וכשאנחנו צועקים בכביש, הם יגדלו לצעוק. וכשאנחנו מעשנים בשרשרת, זה מה שהם עושים. הילד שנחשף בשעות האחרונות ביו-טיוב, יושב ומעשן כדי להיות כמו אבא. ואבא שלו לא עוצר אותו, אלא צוחק. מצטערת, אותי זה לא מצחיק. הרבה דברים עלינו להעניק לילדינו. עלינו ללמד אותם להיות אנשים טובים, להקשיב לאחר ולקבל אותו, להיות נדיבים, ובעיקר להיות טובים מאיתנו. ובשביל זה אנחנו צריכים להתאמץ גם אנחנו, להיות מודל טוב לחיקוי. כי כהורים עלינו להיות יותר מוצלחים ממה שהיינו לפני שהייתה לנו אחריות.
