"אם תבואי עכשיו, אספר לך", בחצות הליל קיבלתי שיחת טלפון מסבתא שלי, שנמצאת בארץ לביקור. היא התקשרה אלי רגע לפני שדידיתי למיטה. הצצתי בשעון, שלחתי מבט אל הבעל וידענו. אנחנו טסים אליה. עכשיו.
שנים שאני מנסה לדובב את סבתא שלי, ששרדה את אימת השואה, את גיהנום אושוויץ ומחנות נוספים. היא היחידה שנותרה ממשפחתה הענפה. אישה יפה ומרשימה שהקימה משפחה מרשימה לא פחות. רק הדוק הרטוב שמדי פעם מלחלח את עיניה, מעיד על עברה.
"ספרי סבתא", התחננתי בפניה אלפי פעמים. רק מדי פעם היא הייתה משחררת סיפור, אבל מעולם לא קרה שישבה ודיברה וסיפרה מה באמת עבר עליה שם. מה עבר על ילדה בת 12, שראתה את הוריה, אחיה ואחיותיה נרצחים מול עיניה, תוך שהיא עוברת דרך ייסורים מחרידה עד גיל שש עשרה, מנסה לשרוד את המוות, את האימה.
והנה, באישון לילה, היא מתקשרת ואומרת לי: "בואי, אני רוצה לספר לך". היא חיכתה לי. ישבתי עם מכשיר הקלטה ביד, שתיעד את כל הסיפור. היא סיפרה על החייל הצ'כי שריחם עליה ונתן לה עגבנייה. היא לא העיזה לאכול לבדה, אלא חתכה את העגבנייה לעשרות חתיכות והתחלקה עם שאר הבנות. היא סיפרה גם על האח הקטן והחמוד שלה, ילדון מתוק מדבש, שהיה רק בן שלוש, והיא עדיין חולמת שהוא חי אי שם ברוסיה, אולי. היא סיפרה על ההשפלות, על הפחד, על האימה ואחר כך על ההשלמה.
חזרתי הביתה בשעה מאוחרת מאוד, כשאור שחר כמעט בקע. את ההקלטה החבאתי עמוק במדף ואני מתכוונת להקשיב לה ולהעלות על הכתב שעות ארוכות של שיחת נפש אמיתית, השתפכות בלתי מתוכננת של סיפור חיים שחובה עלינו לתעד. זו הפעם הראשונה שהיא דיברה באמת.
לא לצער את הילדים
"אמא?" בתי קטעה את התרגשותי. טרם חזרתי למציאות. במחשבותיי עדיין הייתי שם, לצד סבתי.
"מה, מתוקה?"
"למה נסעת לסבתא מאמריקה בשעה כל כך מאוחרת?" מימי בת השבע תלתה בי זוג עיניים תמהות.
"בקרוב היא טסה לארצות הברית ורק רציתי להגיד לה שלום", מצאתי את עצמי מורחת אמת אחת על מציאות אחרת לגמרי.
פתאום הבנתי. למה אני לא משתפת אותה בסיבה האמיתית שבשלה נסעתי אל סבתא שלי? אני צריכה להודות ביני לבין עצמי, אני נמנעת מלספר לילדיי על השואה, לא בגלל רצון להכחיש, אלא בגלל הנטייה שלי לגונן עליהם. אני מפחדת לספר לה את האמת, מפחדת להתעמת עם מה שהיה שם. אני רוצה לגונן על הבת שלי.
אני נוהגת בדיוק כמו שסבתא שלי נהגה במשך שנים. היא גוננה עלינו, לא רצתה לספר, כי לא רצתה לצער אותנו. פחדה שזה יהיה לנו קשה רגשית.
צעירה מדי בשביל זוועות
רבים מבוגרי הדור השני לשואה חשים שזהו עידן שהביא לחיינו את הידיעה שאסור לנו לשכוח ואסור לנו לסלוח. מצד שני, מקנן בנו הרצון להעניק לילדים שלנו אושר ולשתוק ובתווך מעצים את הידיעה שכל נכד שנולד הוא הוכחה ניצחת כי העם היהודי לנצח יישאר. רק שמאז הפכנו להורים בעצמנו, אנחנו רוצים לגונן על הילדים שלנו.
הנה, מול מימי בת השבע שלי, אני מפחדת אפילו לספר כי הייתה שואה וכל המשפחה של סבתא שלי נרצחה בה. הטיעון שעולה לי בראש: היא צעירה מדי, היא קטנה מכדי לחשוף אותה למה שקרה שם, היא לא תוכל להבין ולהכיל ואם כך, מדוע לעורר בה פחדים בגיל כה צעיר?
ואני נזכרת בבת העשר שלי, שלפני מספר שבועות, מול זוועה בה נמחקה משפחה שלמה בטרגדיה האיומה של השריפה, היא ישבה ובכתה לילה שלם וביום שלמחרת, במשך יום תמים, בהתה מבעד לחלון וסירבה לשתף אותנו במה שעובר עליה, עד שנשברה ואמרה שחברה סיפרה לה על מה שקרה ולכן היא הרוסה מצער. הגוף שלה רעד והעיניים שלה דמעו. עמדנו מולה במשך מספר דקות חסרי אונים, רק מלטפים ומרגיעים במילים שבלוניות. מצאתי את עצמי מחייגת לפרופ' רולידר (הוא לא היה זמין) ולבסוף רק המשכנו לחבק אותה והסברנו לה שבחיים קורים דברים, ביניהם אסונות וטרגדיות ואין לנו תשובה על כך. נותר רק לנסות, ככל שידנו מגעת, לנקוט צעדים שימנעו טרגדיות, להתפלל ולקוות שזה לא יקרה שוב לאיש. ניסינו לדבר אל לבה ולהסביר שעליה להדוף את הפחד, פן יעצור אותה מלהתקדם.
להנחיל או לשקר?
אני נולדתי לאב שהיה דור שני לניצולי שואה. הוא דיבר, וסיפר, ושיתף, כי כילד הוא התמודד עם צלקות ועם הורים שאיבדו את כל היקר להם. הוא גדל כרבים מחבריו, בלי סבא וסבתא ודודים ודודות ובני דודים ודודות.
ילדינו הם כבר דור שלישי לדור השני. האם אנחנו מנחילים להם את מה שעלינו להעביר, את מה שחובה עלינו להעביר, שלא ישכחו, שידעו מה עבר על סביהם? האם בכלל יש לנו את היכולת להישיר מבט ולהתמודד?
אני לא בטוחה. אני שייכת לזן ההורים שסובלים מתסמונת הדור המגונן. מפחיד אותי להיות האמא שמקצצת לילדיה את הכנפיים, שעשויים אוויר וחופש, אושר ושמחה. אני לא רוצה להיות משביתת השמחות ולהסיט את המסך, להעמיד אותם מול ההיסטוריה. מצד שני, אני חשה שזוהי חובתי ולא רק כאם. זוהי חובה לאומית, שבגללה אני צריכה להפוך את עורי ולהפוך מהאמא המגוננת - לאמא האחראית על המורשת.
ובעוד המחשבות האלה משוטטות בראשי והקלטת עדיין נחה במדף גבוה, מתקשרת אלי רותי, חברה טובה מאוד. היא כבר סבתא ולמרות זאת יש בינינו חיבור עמוק. שיתפתי אותה בלבטי והיא רק הגבירה אותם.
"כילדה, אני זוכרת את משפט אייכמן", רותי שיתפה אותי. "ההורים שלי אינם ניצולי שואה, אלא ילידי הארץ, אך למרות זאת, באותם ימים, הם היו דבוקים למקלט הרדיו ועקבו אחרי עדויות השורדים, כמו כל עם ישראל. אז הפכתי לילדה מפוחדת. הייתי מבועתת מהרשע שאנשים נחשפו אליו. עד היום אני לא מסוגלת לקרוא ספרות שואה בגלל הטראומה".
המילים של רותי מול הלבטים שלי, משאירים את השאלה פתוחה והופכים אותה לדיון נוקב: מתי ואיך וכיצד, חושפים את הילדים לאותה תקופה אפלה בהיסטוריה של העם היהודי.
הקלטת על המדף, הבת שלי מולי והשאלה מרצדת. שמישהו יענה לי, בבקשה!
