אישה חמה וחכמה שגדלה במשפחה ברוכת נפשות (מפני שאביה האמין שכל תינוק מגיע לעולם עם חלה המונחת מתחת לזרועו) שאלה אותי מה עם האפיקומן.
"עוד לא קיבלתי רשימה. כשאקבל - נתמודד", ניסיתי להתחמק. אני משתדלת להדחיק את החג. הריחוק מהילדים, מהבית ומהארץ עושה אותו להרבה פחות שמח.
בפסח לא קונים לילד מה שהוא רוצה
"לא התכוונתי לרשימה המפורטת", היא מלמלה תוך כדי ניגוב אבק במרץ. "איך האפיקומן שלך? הוא כמו יום הולדת?"
העיניים שלי התגלגלו מצד לצד. על מה היא מדברת?
"שבי, שבי", היא הובילה אותי למטבח ובחשה טורקי בפינג'אן, כמו שאני אוהבת וסיפרה לי שבבית הוריה עליהם השלום דמה ערב פסח למלחמת עולם. שבועות לפני ניסן כבר ניקו והבריקו וצחצחו, כל ילד על פי גילו וכוחו וכישוריו. ואמה המנוחה, שהתברכה בעיני נץ שלא החסירו שום פרט, ניצחה על המלאכה בעזרת פנקס. רבים טענו שאמה כלל אינה יודעת קרוא וכתוב ולדעתה היה בכך מן הצדק, אלא שאמה פיתחה לה שפה משלה, בליל של צורות וקווים ובשפתה שלה סימנה באיזה חדר עדיין עומד החמץ ואיזה ארון כבר נקי.
באותו הפנקס ובאותה השפה המובנת אך ורק לאמה, היא גם חישבה את ההוצאות שגורר עמו החג ואת הסכום שתוכל להקציב למתנות לילדים, מפני שאצל אמה המנוחה לא היתה אבחנה בין מתנה גדולה לקטנה. החלוקה שלה היתה אחרת: מתנה לאפיקומן – ומתנת יום הולדת.
"נתחיל מהסוף", היא הציעה. "את בטח יודעת מה זו מתנת יום הולדת".
"זה משהו שמשמח את הילד. זה משהו שהילד מבקש", התחלתי לפרט והיא סימנה לי להמשיך, והמשכתי לתאר עד שהיא קטעה אותי באומרה: "נכון, הכל נכון, אבל את הדבר הכי חשוב פיספסת. במשפחה שלנו אומרים שכל אדם – אפילו הכי עשיר והכי נבון והכי מושלם – חוגג את יום ההולדת רק פעם בשנה ולכן, ביום הגדול והמיוחד הזה, קונים לו את מה שהוא רוצה גם אם בעיני ההורים המשהו הזה מיותר. העיקר שישמח".
הנהנתי.
"במשפחה שלנו", היא המשיכה. "המתנה על החזרת האפיקומן היתה משהו שונה לחלוטין. בחג הפסח אמא ואבא קנו לילדים לא את מה שהם רצו, אלא את מה שהם היו צריכים. מדי שנה, חודש לפני הפסח, כבר רעדו הקירות בגלל שאחותי הבינונית ביקשה שמלה ואמא טענה 'את לא צריכה שמלה. תקחי מאחותך הגדולה' ובאביב קנתה לה מעיל. מריבה אחרת בערה כשאחי הקטן ביקש סנדלים, בגלל שנמאס לו לנעול את אלה ששימשו את הגדולים ואמא אמרה לו 'בשביל מה לבזבז כסף על סנדלים כשאנחנו גרים בירושלים ורק פעם בשנה הולכים לים?' וקנתה לו מגפיים, כי לא היו לו, ובגלל שצריך. הרי בירושלים יורדים הרבה גשמים".
הלוואי שהגורל יתהפך
משנה לשנה, בעוקבה אחר הליכות אמה, התבררה לה החלוקה בין "מה שרוצים" לבין "מה שצריך" ופעם, בשנת מיתון, כשכבר לא נותרו חורים להידוק החגורה וכשהמצב היה ממש חנוק, היא אמרה לאמה: "זה לא נורא שליום ההולדת לא תוכלי לקנות לי את מה שאני רוצה. תקני לי את מה שאני צריכה. זה בסדר".
ואמא שלה, באותה שנה שחונה, אמרה: "הלוואי שהגורל יתהפך ושהאפיקומן יהיה כמו יום הולדת. הלוואי שאוכל לקנות לכולכם את מה שאתם רוצים אפילו אם אין בו תועלת וערך".
זה הפתגם שנצרב בנשמתה. גם אחיה ואחיותיה עדיין זוכרים. רובם פזורים ברחבי הארץ, אחדים מהם מעבר לים, לא תמיד הקשרים הדוקים, אבל מדי שנה, באדר, הם מפנים זה לזו את השאלה "נו, מה עם האפיקומן?" שמגששת בעניין המצב הכלכלי. תשובה בנוסח "האפיקומן הוא כמו יום הולדת" מעידה שזה שיושב למעלה שלח ברכה, שבליל הסדר אפשר לקנות ביד נדיבה את מה שבא, לא רק את מה שצריך, ושהאביב מתחיל ברגל ימין.
אז זו הברכה שאני שולחת אליכם, בישראל ובגולה. שהאפיקומן שלכם יהיה כמו יום הולדת. שתוכלו להרשות לעצמכם לשמח את ילדיכם ונכדיכם בכל מה שמביא להם שמחה.
