קלטת אותי בכניסה ולא חייכת אלי כמנהגך. לקחת את התיק הכל כך כבד שלך והלכת לכיווני במהירות. רצית לצאת משם. וכמה שיותר מהר יותר טוב.
הבנתי כבר ממבט ראשון שמשהו יושב לך על הלב הכל כך צעיר הזה שלך. עצרתי. חיבקתי אותך חזק. מיהרתי לקחת ממך את הילקוט הכבד בניסיון להקל עלייך את הרגע המר הזה שלך.
הסתכלת עלי עם עיני השקד הכל כך מוכרות האלה שלך ולא אמרת כלום. ניסית לחייך, את החיוך הזה שלך, שאת מחייכת אותו רק כשאת פגועה ממשהו. זה לא החיוך העצוב שלך. זה דווקא החיוך הפגוע, זה שקצת מעקם לך את השפתיים ויוצר בזוויות הפה שלך מן קיפולים כאלה כלפי מטה שמרמזים על בכי שכבר רוצה לפרוץ החוצה, מחכה לזמן ולמקום שתהיי בו את עצמך, בלי כל המשחקים.
אני יודעת שזה לא הרגע והמקום לשאול מה קרה. ואלוהים יודע כמה אני מתה כבר לדעת. אני יודעת שכאן לא תספרי לי כי לא תסתכני בהריסת התדמית שבנית לעצמך במו ידייך הקטנות כדי לשרוד בג'ונגל הזה של גילך הרך.
הפעם אני מיהרתי לצאת מהג'ונגל. כמה שיותר מהר יותר טוב.
אז מה קרה? שאלתי בדאגה, כשהגענו לאוטו.
כלום, אמרת, אבל החיוך המר שלך הסגיר אותך.
הי, מותק, יש כאן מישהי שמכירה אותך. ספרי לי מה קרה, התחננתי.
ואת בשלך. כלום. חזרת ואמרת.
התיישבנו באוטו.
ידעתי שבעוד שנייה זה יגיע, אבל ליתר ביטחון שמתי את הדיסק עם המוסיקה הזאת שרק אנחנו אוהבות.
וזה עזר. הבנת שאת במקום הזה שבו את יכולה להיות את עצמך.
"תדעי לך, שאני לא אלבש יותר את הג'ינס החדש שקנית לי!"
"מה? אחרי שכל כך ביקשת והתעקשת והתחננת שאת רוצה רק אותם? ואמרת שאין דברים כאלה, ודיברת בעיניים מצועפות על השילוב המופלא של הקרע בברך עם האבנים על הכיסים מאחור? ושלא נדבר על המחיר המטורף שהם עלו, חסר פרופורציות לחלוטין למראה שלהם, שלא לדבר על זה שהוא חסר פרופורציות לגיל שלך?"
אז זהו, שאת זה לא אמרתי לך, כי יש לי מנהג לספור עד עשרים כשאת מספרת לי משהו שאני לא מתה עליו, לפני שאני מגיבה (ואתה, האיש שאיתי שקורא את זה עכשיו ומטריד את עצמך במחשבה למה אין לי את ההסכם הזה איתך, לא מבין שזו פריווילגיה שניתנת רק לאלה שנמוכים ממני בבית הזה).
מה שכן שאלתי אותך זה 'למה?' מהאלה שמתיימרים להיות סתמיים כאלה, כשלנגד עיני ראיתי את הסקיני מושלחים לגלות ארוכה במדף הכי רחוק מהעין.
"מילה אמרה שהוא סתם מכוער ובכלל לא דומה לזה שלה וכל כך רציתי כמו שלה". והדמעות השתחררו.
גם אצלי. מבפנים. כי כל כך הבנתי אותך. הייתי שם בסיטואציה הזאת והיא זכורה לי היטב כאילו לא עברו קצת יותר מעשרים או שלושים שנה (עזבו, מי סופר).
'מילה'. מי מאתנו לא מכירה את ה'מילה' הזאת, אותה ילדה (מעצבנת), שרצינו להיות בדיוק כמוה. לי הייתה 'מילה' פרטית כזאת. היא הייתה מלכת הכיתה. יפה, חכמה, לבושה תמיד נורא יפה ותמיד היו לה את כל הדברים הכי טרנדיים ראשונה כי סבתא שלה שלחה לה מארה"ב.
מה לא עשיתי בשביל להיות מילה? קישטתי את המחברות בדיוק כמוה, קניתי את המכתביות שהיו לה, רציתי להתלבש בדיוק כמוה ולסדר את הקוקו כמו שרק היא סידרה, כי חשבתי שזה הכי טוב - להיות מילה. עד שלאמא שלי נמאס.
יום אחד היא קראה לי למטבח ואמרה לי לשבת על הכיסא. היא הכינה לנו פטל, הניחה צלחת עוגיות מפנקות במיוחד, הוציאה ממגירה תחתונה, חצי סודית, חוברות עבות והניחה אותן בזהירות על השולחן. הסתכלתי על הערימה שהונחה מתחת לאפי ומיהרתי לשתות שוט פטל כדי לשאוב ביטחון ולהבין מה אמא שלי רוצה ממני לעזאזל וכשעוגייה תחובה בין שפתיי פתחתי את החוברת הראשונה בערימה.
לא אשכח את המגע הראשון שלי עם דפי הכרומו הצבעוניים, תחושה שהתמזגה בצורה מושלמת עם ריח משכר של דפוס ריחני שיש עד היום רק בחוברות שמגיעות מהניכר. עם כל דף שעבר בין ידיי, נגלו לעיני הנשים הכי יפות שראיתי מימיי והן לבשו את הבגדים הכי יפים שאי פעם נחשפתי אליהם עד אז (מה שאנחנו קוראות לו היום הוט קוטור).
כן. זה היה ה'ווג' הראשון שלי. ומאז היו לי כמוהו עוד אלף.
אז מה אמא שלי רצתה ממני בעצם?
הייתי בת שבע ו'ווג' מעולם לא עניין אותי לפני כן, אבל לעולם לא אשכח את הרגע הזה שבו אמא שלי ישבה קרוב קרוב אלי ועודדה אותי להגיד לה מה אני אוהבת, ואני דפדפתי בדפים הססגוניים והראיתי לה מה מרשים ומה פחות והתפקענו מצחוק מדברים שנראו לי מגוחכים (כמו בגדי עור ובדים מנומרים – אגב, עד היום מזעזע אותי לחשוב שיש כאלה שממש מאמינות שזה יכול להחמיא...) והיא מצידה רשמה בשיא הרצינות על דף את מה שאמרתי לה.
אחרי שסיימנו לעבור על החוברות והרשימה הייתה מגובשת, רצנו מהבית ליום שכולו כיף. באותו יום הסתפרתי כמו שרק אני אוהבת וחיפשנו בכל העיר את הבגדים שרק אני אוהבת ואני לא אשכח את החצאית הפרחונית שהתאימה בצורה מושלמת לחולצה ורודה מקושטת בתחרה, שהיו כאלה רק לי ולא היו למילה והתחושה הזאת של להיות ייחודית, הייתה פתאום כל כך טובה.
מאז הפסקתי לחקות את מילה וסיגלתי לעצמי את הטעם שלי.
הפגישה המסתורית הזאת עם אמא שלי הייתה עבורי אירוע מכונן. היא פשוט הובילה אותי להקשיב לקול הפנימי שלי ולהיות אני עצמי ולא אף אחת אחרת, אמירה שמלווה אותי כל חיי ולא רק באופנה...
טוב, אתן מתארות לעצמכן שה'ווג' הוא רק אנלוגיה לדרך מחשבה, נכון?
עכשיו סליחה, עומדת בפניי משימה לא פשוטה בכלל, אז איפה קונים בשיא המהירות ווג, עוגיות ושוט של פטל?
