ככה אני. תמיד שואלת. אפילו חג המסכות לא גורם לי לקבל בדממת אלחוט דברים שיש בהם הכל, חוץ מהיגיון. הרי בבית הספר לימדו אותנו שבאמריקה מקדישים לחג יום נוסף, וכילדה משועממת קינאתי בבני גילי האמריקאיים שרק חמש פעמים בשבוע הולכים לבית הספר וגם קוטפים איסרו חג שהוא עוד יום חופש. כבר אז הבנתי שאין צדק, שהוא אזל. אבל כשחברתי הניו ג'רזית שואלת אם התבלבלתי בלוח השנה, ומזכירה לי שאנחנו בערב פורים – לא בקושיות של ליל הסדר – אני מקבלת על עצמי את דין המסיבה.
"שיהיה", מנסה להישמע נלהבת. "מסיבת פורים שבוע לפני פורים זה באמת שיא ה..." ולא מוצאת את ההגדרה הנאותה.
"תפסיקי להיות כזאת כבדה", היא נוזפת בי. "פעם בשנה אפילו לך מותר להיות קלילה. ולקחת את החיים באיזי. ולהגיד סטופ להתפלספויות. פורים, לא?"
"ברוררררר".
"וחוץ מזה", היא מוסיפה. "נכון שאת אורחת רק לשנה? אז זה יהיה הפורים האחד והיחיד שלך בניו ג'רזי. יאללה, לכי לחפש תחפושת מדהימה".
לחפש תחפושת. האם רק לי זה נשמע כמו שרה-שרה-שיר-שמח? גנן-גידל-דגן-בגן? כבשה-כיבסה-כביסה? "איפה?" אני שואלת.
"מה איפה?" היא עונה.
"בתל אביב", אני מתרפקת. "שלוש פעמים בשנה אני נוסעת לדרום העיר. פלורנטין, רחוב כפר גלעדי. בכל חנות שנייה יש תחפושות, פטישים, קצף, מלא שמונצעס. חצי משכורת אני משאירה שם על קישוטים לסוכה, פרודוקטים לתחרות התחפושות ו..."
"מה?" קוטעת אותי הנשמה הטובה שמתאמצת לשלב אותי במנטאליות האמריקאית וממש לא מצליחה. "מה את קונה לפסח? כתר לגפילטע?"
"ממש מצחיק", אני מחזירה לה פרצוף של תשעה באב. "הפעם השלישית בשנה היא יום העצמאות. ואין לי מושג אם בחור שבו אני גרה, פרינסטון ג'נקשן, יש..."
"יש, יש", היא דוחפת אותי לעבר הדלת. "אפילו בחור ובקור יש חנויות שמוכרות ציוד למסיבה. ובכל חנות שמכבדת את עצמה תמצאי משהו סמלי שיכסה לך את הפרצוף-צנע. חבל שתשביתי שמחה".
אז נסעתי. ומצאתי. כלומר, חשבתי שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. שני אביזרים סמליים שיאפשרו לנו לבוא עם ולהרגיש בלי. לאיש שבגללו יצאתי לשבתון רכשתי מצנפת ירוקה עם כוכבים. אם ישאלו אותו למה התחפש אשיב בשמו שהוא האביר שמסמל את בוא האביב. כמה פיוטי. ואילו לי – נברתי בקופסאות ובמדפים – יתאימו אוזניים ורדרדות של שפנפנה. אם ישאלו מי אני, אשיר על השפנה הקטנה ששכחה לסגור הדלת, ואז בא השפן, קטן עם גדול, ובמקום להביא לה טישיו הביא לה ילד.
"נשבע לך שאת מקרה אבוד", העיר בעלי כששמע מה אני מזמזמת. "וזה מה שאת שרה לפני שהתחלת לשתות".
המסיבה התקיימה בעיירה קטנה בצפון ניו ג'רזי, מרחק יריקה מניו יורק ואל תבקשו פרטים נוספים. כלומר, אתם יכולים לבקש ואני אעמוד על זכותי לא לתת. אנשים חביבים יש שם, באמת, למה שארמוס את פרטיותם? כרטיס הכניסה עלה 40 דולר לראש (והוא כלל בקבוק בירה או כוס יין) ובאולם של הג'יי-סי-סי התכנסו כארבע מאות חוגגים, דוברים עברית למהדרין, צוהלים ומבסוטים, בלי שום קשר למעלליו של מרדכי היהודי. אולי אני נשמעת לכם על גבול הפאתט, אבל כשראיתי את הצ'פחות והאהלן והביחדנס תהיתי אם נשאר מישהו בארץ.
נשאר? בטוח?
יש!
לא מטריד אותי מה תחשבו עלי. מטריד אותי שהנהירה נמשכת. פעם היתה קצת בושה. רבין, נפולת, כאלה. היום כבר אין. אף אחד לא עוזב את הארץ ולא יורד מהארץ, אבל כולם עושים רילוקיישן, מילה הרבה יותר אלגנטית, ונשארים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בגלל שנוח להישאר בה. מספיק להיות יהודים נודדים שקופצים כמו יויו מכאן לשם. סחבק אוהב להתביית.
השמנא והסלתא של הקהילה נהרו למועדון במיטב המחלצות, ותוך שתי דקות קלטתי עד כמה אנחנו יוצאי דופן, הוא ואני. כאילו שכתוב לנו על המצח "אנחנו בשר טרי" או "אנחנו חדשים". הישראלים שגרים בצפון ג'רזי לרגל רילוקיישן זו השנה השלישית או השלוש עשרה או השלושים, התחפשו לשוטר אזולאי, לצנחן ומד"סית, ליזהר כהן ול"אבניבי", ואילו אנחנו – אורחים לשנה אחת בלבד – עטינו תחפושות שלא הדיפו שום ניחוח ישראלי:
מצנפת ירוקה עם כוכבים (שהועמדה למכירה לא לרגל מסיבת יום הולדת ולא לכבוד פורים, אלא לקראת יום פטריק הקדוש שייחגג ב-17 במרץ ואשר מיוצג בעלה תלתן) ואוזניים של שפנפנה (שלא קשורה לשפן החרמן וגם לא לחוברות המחרמנות, אלא למסעדה מדוברת שבה המלצריות מגישות המבורגרים ענקיים עם כמה שפחות בגדים). זה מה שקורה כשאהבל ואהבלה יוצאים למסיבת פורים בארץ זרה. הוא מאבד את הידיים והרגליים והיא מאבדת את המילים.
עוד מילה אחת נשארה לי. אחרונה. באמת. אם כל כך משמח אתכם לזכות במקום הראשון בקטגורית התחפושת הזוגית על ההפקה המקורית – אישה מגונדרת המושכת בזרועו של גבר עם כאפיה, מה שנקרא "גברת עם סאלים" – לא עדיף לעשות את זה בבית? בישראל?
