שפשפתי את העיניים ומירקתי את החלודה מהברגים של השכל. מאי שם נשלף מחקר סוציולוגי-בלשני שהתייחס לארבעת הגלגלים המכונים, באנגלית, קאר. פשוט וקצר. רק בעברית-קשה-שפה זה תיק. איך אומרים: רכב או מכונית? תאמינו או לא, אבל הרבה אנשי אקדמיה ישבו על המדוכה ובניגוד להרגלם אף ירדו ממגדל השן אל העם עם טייפ ומצלמה. כך הוכח שנשים מתייחסות אל ארבעת הגלגלים בלשון זכר ("האוטו לא נדלק, האוטו של השכן דפק אותי") ואילו גברים מדברים על אותם ארבעת גלגלים בלשון נקבה ("כמה שהיא חמודה, נוסעת כמו חמאה"). איזה מזל שיש באוניברסיטה מספיק פקולטות ומספיק חוקרים.
האם מישהו מבין האקדמאים בכחול-לבן חשב יותר מחצי דקה כשבחר לקרוא לדבר הענקי והמסורבל הזה בלשון נקבה? הוא שיער מה זה עלול לעשות לדימוי האישי-נשי שלה? שלי?
מה זה משנה, ניערתי מהמגפיים פתיתים לבנים שנראו כמו שאריות של קוטג'. אני בכלל לא מבינה למה ואיך המציאו לה שם בשפת הקודש. הרי ילד ישראלי לא גדל על מפלסת שלג. הוא מבין בטרקטורים ובאוטו זבל. ואילו בילדות האמריקאית הכל אחרת. ה-כל. המפלצות הכתומות האלה הן חלק בלתי נפרד מהנוף. בחורף, בארבע לפנות בוקר, שומעים אותן חורקות על הקרח, מפזרות מלח שמזרז את תהליך ההמסה וחורצות שבילים. ובקיץ או בסתם יום שמשי...
מה עושה מפלסת כשאין שלג? הדמיון שלי התחיל להמריא. היא נהנית מהחופש? מתגעגעת לאקשן? ועוד סימני שאלה הצטרפו למחול הגועש. האם לנצח נציית להחלטה של הממציא האלמוני שקרא לכלי הרכב האימתני הזה מפלסת? למה שלא נתחיל את המהפכה כאן ועכשיו? למה שלא נתחיל לקרוא למנוף הרחב, שבקלי קלות יכול להרים שלוש מיצובישיות כאילו היו אבני חצץ, בשם מפלס?
היה לי קר, אבל הרגליים שלי סירבו לזוז. נעמדתי מול מפלסת השלג ובהיתי בה כמו מהופנטת. גדולה, כבדה, מגושמת ומושבתת. שרועה על האספלט במלוא כתמתמותה. היא נראתה לי כמו אישה מהסוג שאני אוהבת – אחת שלא מתביישת בקפלי השומן שהרוויחה באושר ובקמטים שהרוויחה ביושר, והופעתה הבטוחה מתריסה: "ככה אני, לטוב ולרע. תרצה – תיקח, לא תרצה – עדיף שתברח".
יופי, הרעתי לה כשהתעטפתי בצעיף. לכי עם האמת שלך. אל תתפשרי. יום יבוא ותפגשי את זה שתפור עלייך כמו כפפה. המנוף שלו ישתלב במנוף שלך כאילו היו תאומים סיאמיים שהופרדו זה מזה ונכספו זה לזה עד שהתחברו זה לזה מחדש.
ומה יקרה אם לא תמצאי אותו? נדמה היה לי שמפלסת השלג שואלת. ליתר ביטחון התקרבתי אליה כדי לשמוע את קולה.
אם הוא יתמהמה, עניתי לה, המשיכי בחייך. השכם בבוקר קומי עורי לפלס שלג ובלילות החורף שבי בשקט. הרי את לא לגמרי לבד, את עם עצמך. עם המנוף והכפתורים שמניעים אותו בעוצמה ועם שאגות ההתלהבות של ילדים שצופים בך בפעולה. עדיף שתחיי את חייך, בשלג ובחמסין, בתור סולנית, במקום שתיכנסי לזוגיות שאינה מתאימה לך רק כדי להיחלץ מהבדידות שלא תמיד נראית (לך? לאחרים?) זוהרת.
כך החל הרומן שלי עם מפלסת השלג שחנתה במגרש הצמוד למכון הכושר. בימים קשים של סופות שלגים ידעתי שלא אראה אותה במגרש אם אאזור אומץ להוציא את האף שלי מהמיטה. בימים נעימים יותר, של רגיעה, כשיצאתי מהבית בשמחה, ראיתי אותה בפינה. רובצת. מחכה. אולי לי, אולי לבחל"ה.
ואז, אחרי יותר מחודש, נפל דבר. שברתי את ההגה ימינה, לעבר המגרש וכף הרגל שלי עפה לדוושה. מה זה? בלמתי. מי זה? מה הוא עושה לידה?
לצד מפלסת השלג "שלי", הכתומה, המדהימה, חנה ג'יפ שמן עם מנוף קדמי. הוא היה רחב, אבל פחות ממנה. זה מותר? האם הם הגרסה העדכנית של "השמנה והרזה"? אולי "הגדולה והצימוק"? מפריע לו שהיא לוקחת אותו בהליכה?
מי הזמין אותך להצטרף? שאגתי עליו באלם קול. מאיפה בכלל באת? למה נראה לך שאתה מתאים לה? הרי אתה לא מהמשפחה.
עוד סיפורים נרקמו ונפרמו בדמיוני. אז מה אם הוא לא נראה כמו אחיה התאום? יש יתרונות בחיבור בין הפכים. יהיה להם מעניין ביחד, יהיה להם על מה לדבר, השעטנז הזה בטח יביא לעולם ילדים יפים.
כל בוקר אני ממהרת למכון, לא מאהבת הכושר, אלא כדי לראות מה חדש בסיפור האהבה של מפלסת השלג והג'יפ הלבן. בדרך כלל היא זו שנוסעת לעבודה והוא נשאר בבית, במגרש. ככה זה אצל זוגות מודרניים. היא מפרנסת – הוא עושה כלים. נדירים המקרים בהם הוא יוצא לעבודה והיא נשארת לנמנם במיטה. כנראה שהיא דומה לי או שאני דומה לה. לשתינו יש פילפל בתנועת המושבים. וכששניהם לא בשטח אני במתח. מתגעגעת. קצת מודאגת.
יום אחד אולי ייצא מזה ספר. הרפתקאותיה של מפלסת שלג. בעברית אכתוב אותו, עבור ילדי ישראל שלא מבינים בשלג, אלא בטרקטורים ובאוטו זבל.
