הַדָבָר הֶחָשׁוּב הוּא הַדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאִישׁ אֵינוֹ אוֹמֵר / צ׳רלס בוקובסקי
מספרים על ילד קטן שמרגע שנולד לא דיבר. בדקו אותו טובי הרופאים, עשו כל בדיקה אפשרית. לא מצאו כלום. והילד- פשוט שותק.
יום אחד, באמצע ארוחת הצהריים פנה הילד לזה שלצידו ואמר :"תעביר את המלח, בבקשה".
כולם נדהמו: "מה? אתה מדבר? למה לא דיברת עד היום?". אמר להם: "וואללה, עד עכשיו לא היו לי תלונות".
צילום: אורנה פיטוסי
כזו ילדה הייתי גם אני. שתקתי הרבה, התבוננתי הרבה, חשבתי הרבה.
ואז יום אחד התחלתי לדבר. התחלתי - ומאז לא הפסקתי. ותאמינו לי שאני באמת מדברת הרבה.
ויפאסנה למשל, היא חוויה (שעל אף חיבתי הגדולה להצבת אתגרים) לעולם לא אעבור. בשביל מה, על מי אני עובדת? אני מעריכה שאוכל להחזיק מעמד "גג" שעה ואז אתחיל להתרוצץ בתזזיתיות ברחבי "מתחם השתקנים", ואחפש חתולים ופרפרים כדי לדבר איתם. בקיצור, חבל על הזמן ועל הכסף.
אני הנרגנת הזו שמביעה את דעתה גם אם לא נשאלה, זו שמתקנת טעויות לשוניות מבלי שנתבקשה ושמקפידה לידע אנשים על חתיכת פטרוזיליה שתקועה בין השיניים שלהם באותה להיטות בה היא יוצאת למלחמה כדוברתם של האומללים, הנרמסים והנדפקים.
אז יש לי תלונות ואני זועמת ואני נוקטת עמדה.
גם בראיונות אני נחשבת "קלה להשגה". להערכתי אפשר לשלוח אותי לקורס מראיינים, שיתאמנו עלי, עד כדי כך אני נוחה לדיבוב.
ככה שהבלוג הזה הוא הזדמנות נהדרת בשבילי לדבר. הרבה.
כבר כמעט שנה אני כאן. שנה שבה אני כותבת ובטוחה שאני שופכת את הקרביים שלי, אגב דילוג מסורבל בין הטיפות כדי לא לפגוע וכדי לא לחשוף את אלה שמעדיפים להישאר בין הצללים.
כמעט שנה שנדמה לי שאני נאבקת להגיד את הדבר האמיתי, זה שיושב בקרקעית הבטן, המטלטל והאישי - שיגע בכם, הקוראים ושיזיז אצלכם משהו בדיוק כפי שהזיז אצלי, ולא על מנת להתערטל רגשית, אלא בגלל הערך המוסף שבכתיבה - הזכות להשפיע.
ומצד שני - אני נאבקת להשאיר איזו פיסה מעצמי שתהיה רק שלי.
כי בעידן הזה שלנו, לאיש לא נשאר משהו משלו והכול בשקיפות מלאה והכול גלוי ופתוח כמו בטן של צפרדע בשיעור ביולוגיה, ויש מאגר ביומטרי. יש מצלמות ברחובות, בעבודה, בבית, ואפשר לדעת בכל רגע נתון איפה אתה נמצא רק לפי הנייד שלך, גם אם הוא סגור ויש אתרים בהם כל חייך פרושים וזמינים לכל דורש ואנשים מקיאים את חייהם מעל דפי העיתון ואחרים מכניסים מצלמות אליהם הביתה, למיטה, לכביסה הרגשית שלהם ואנחנו מתרגלים לזה ומתמכרים לזה וזה כבר נראה לנו לגמרי בסדר ואנחנו מאבדים גבולות ודורשים אפילו עוד, כי חושינו קהו ונדמה לי שאיפשהו... הלכנו קצת לאיבוד.
והנה הדבר: גיליתי שאמרתי המון מילים. בזבזתי אותן בפזרנות של אחת שזכתה בלוטו של מילים ותכלס, לא הבאתי את הפנינה שעל קרקעית הים.
בשביל זה צריך אומץ שכנראה אין לי.
וגיליתי שאפשר להגיד הרבה - ולא להגיד כלום.
ועוד גיליתי - שאפשר לחשוף הרבה ובעצם - לא לחשוף כלום.
ותכלס, המילים האמיתיות הן אלו שזעקתן אילמת, הן אלה שנמצאות ברווח שבין המילים.
