הפנים שלה מטושטשות, אבל זה בסדר. אני עדיין יכולה לראות את קימורן של הכתפיים הנשיות, הרכות, את הבטן העגלגלה שעד לא מזמן הייתה בית של אהבה. אני רואה את שיערה הארוך, את אצבעותיה העדינות פוכרות זו את זו בעצבנות. המצלמה מתמקדת בעיקר בה. עליה, על תנועותיה, על איך שהיא מניחה את ידיה סביב בטנה, כמו מחבקת את עצמה. אז לא נורא שאי אפשר לראות את פניה. אני גם מעדיפה כנראה לא לדעת איך היא נראית, כי אני יודעת שאם פניה יחשפו, לא אגלה מפלצת ואני יודעת שאראה פנים רגילות, של אחת כזאת שהייתה חולפת לידי ברחוב ולא הייתי מזהה במסדר זיהוי.
צילום: אורנה פיטוסי
וכשאראה את פניה תגיע ההבנה הזאת, שאולי בעצם אף אמא לא יכולה לדעת בבטחה שאין בה מפלצת כזאת, עד שהיא לא הופכת בעצמה לאמא וההבנה הזו מטלטלת. כי זה גורם לנו לחשוב: "אולי גם בי קיימת המפלצת הזאת ומה אם, למרות שאני נגד אלימות ואוהבת חיות וממחזרת הכל ואוכלת רק אורגני ומימי לא פגעתי בזבוב, עלול לתקוף גם אותי רגע של זעם ותסכול ותשישות שיעבירו אותי על דעתי ואז אלך ואעשה את הנורא מכל ואת הבלתי נתפס והמטורף הזה. אלך וארצח את פרי בטני".
כן, אנחנו נגד אלימות, אנחנו לא נהיה ההורים שהיו לנו או ההורים של ההורים שלנו או ההורים של הבן של השכנים, עם החגורה ביד. קראנו הרבה, למדנו הרבה, אנחנו מנסים להיות הורים טובים, טובים יותר, עם מודעות והבנה וכבוד, עם זמן איכות ומיכל דליות ועם ניסיון להימנע מעונשים וכן הצבת גבולות, אבל לא יותר מדי, וכל הבלגן הזה שמבלבל את כולנו. מצד שני, למרות כל הנ"ל, שירים יד ההורה שלא עמד לפחות פעם אחת בחייו באמצע הסלון, עם תינוק צווח בידיו, דופק 250, לחץ דם בשמיים ופרצוף אדום ואמר לעצמו: "אלוהים, בבקשה, די! בא לי לצרוח ול... לא יודע מה..." ואז עצר והלך למרפסת לעשן ולהירגע? ככה שהפחד מהמפלצת, יש בו משהו.
רצח של תינוקות וילדים על ידי הוריהם, הוא דבר מטלטל ובלתי ניתן להבנה ולכן אנחנו מסוגלים לתפוס אותו בשכל. רק בשכל. אבל לא בלב. אנחנו לא מאמינים. לא יכולים להבין. אז אנחנו אומרים זה לזו ש"זה נורא" ו"איך הורים עושים דבר כזה", אבל בלב מסרבים להאמין, ומסרבים להתחבר לאמת הקשה הזאת.
ואולי בסוף יתברר שהיא ובעלה חפים מפשע ויתברר שהתאומים נפגעו כתוצאה מאיזו מחלה מסתורית שגורמת לשברים וחבלות? ובכל זאת, קיימים בינינו אנשים שכן עושים את זה. לפני מספר ימים, צפינו יחד בחדשות. כשהתחילה הכתבה על ההורים ההם, לא הספקתי להגיע לשלט ולהעביר תחנה ואחת מבנותיי שאלה: "אמא, מה קרה? למה הפנים שלה מטושטשות?" גימגמתי תשובה. היא לא הבינה. גם אני לא.
כולם מדברים על זה שעל רכב מוציאים רישיון ועל הורות - לא. זה נכון, אבל בלתי ישים בעיני וכנראה שאי אפשר לשלול את זכותו של האדם, זכותו הבסיסית: להעמיד צאצאים. מצד שני, הממוצע השנתי של מקרי הרצח של ילדים ותינוקות על ידי הוריהם, בישראל בלבד, עומד על 40.
