אז הציעו לי תפקיד. אמרו לי שזו סדרה לבני נוער, די מצליחה. אמרו שהיא מבוססת על ספר, די מוכר. אמרו שהתפקיד הוא של סגנית מנהלת, די רעה. אז הסכמתי. במהלך חמש עשרה שנות הקריירה שלי לוהקתי לרוב לתפקידי בת השכן הטובה. זו עם המבט החם והמצועף, זו שאפשר לסמוך עליה שתאמר את הדבר הנכון, שתחבק כשצריך, תחייך חיוך אוהד ובסופו של דבר... תהיה הדמות הכי המשעממת.
כי ככה זה, כמו בחיים, הטוב משעמם. לעומתו הרע, התככן, האסטרטג, הממולח והצבעוני הוא המרתק. ככה זה. לך תבין. קצת מזכיר לי את הבחורות ההן שמייחלות לגבר טוב ורגיש, אבל נמשכות שוב ושוב אל ההפוכים ממנו, אל אלה שיגרמו להן לבכות בלילות.
צילום: אורנה פיטוסי
ובכל הסדרות והסרטים בהם שיחקתי, הייתי מסתכלת בקנאה בחבריי ברי המזל ש"זכו" בתפקיד ה"באד גאיי" וחשבתי לעצמי שאף אחד מהם לא מבין את כפיות הטובה של ה"נייס גאיי". תבינו, הרבה יותר קשה לשחק נקי, לשחק בלי לגרור פרצי צחוק של הצוות הטכני שעל סט הצילומים, צחוק שמנבא בדרך כלל את האהדה לה זוכים מהצופים בבית. יותר קשה להיות טוב ונעים ורגוע ומלא אור.
וכשהמוצר המוגמר עולה לשידור, אתה, שחקן, ואיך שלא תהפוך את זה, ברמה זו או אחרת, אתה זקוק כמו ילד לתשומת לב ולהמון אהבה, מוצא את עצמך פוגש אנשים ברחוב, שאומרים לך שאתה משחק נהדר ובאותה נשימה שואלים בעיניים בורקות על שחקן אחר שגילם לצידך את תפקיד הרע, ואתה מקבל בבטן בוקס קטן של קנאה. נו, שחקן...
אז הסכמתי, ברור שהסכמתי.
ומצאתי את עצמי על סט הצילומים, לובשת בגדים צבעוניים, אומרת דברי רוע וארס וזוכה לאותם פרצי צחוק מאנשי הצוות, בדיוק כפי שחלמתי. בהתחלה זה היה נחמד, אני מודה.
הייתי חוזרת מימי צילום מותשת אך מלאת חוויות, עם אדרנלין של משתתפת בטריאטלון. הייתי לומדת טקסטים וצוחקת בקולי קולות, מתענגת על כל משפט שנון ועוקצני.
במשך הזמן סיגלתי לעצמי את היציבה המתנשאת של הדמות והיו פעמים בהן שזרתי בדבריי, מבלי לשים לב, פניני רוע שלה. עם הזמן זה הלך וגדל והרגשתי שאני כבר מתקשה להצדיק את מעשיה של הדמות, דבר שהוא די הכרחי בעבודת השחקן.
חודשיים תמימים של רוע צרוף הביאו אותי ליום אחד שבו רוכזו סצנות רעות במיוחד. מהבוקר עד הלילה "סרו ללשכתי" בזו אחר זו, כל הדמויות ובשם דמותי התעללתי בהן, התעמרתי בהן, צווחתי בגרון ניחר. היו רגעים בהם הייתי בטוחה שעיניי יוצאות ממקומן וידעתי שאני לא נראית טוב, ידעתי שאני אדומה וכועסת וכמו דרקון, שולחת לשונות אש מכלה ושורפת. נדמה היה לי שכיבו את המזגן באולפן, היה לי חם, חם מאוד.
קאט. סוף יום צילום. אני מורידה את בגדיה של ההיא, חוזרת לג'ינס הפשוט שלי. נכנסת לואן. גשם בחוץ. אני מניחה את הראש על החלון ומסתכלת על הרחובות הרטובים. הכול עייף בי, כאילו מישהו ניקב בי חור זעיר, וכמו בלון, כל החיוּת והשמחה יצאו ממני ב"פססססססססססס" ארוך ואיטי. "לא טוב", חשבתי לעצמי, "זה לא טוב זה. זה מעייף זה".
כל האנרגיות הרעות האלה, חוסר הדאגה לאחרים, חוסר ההתחשבות והכבוד, זה עסק מעייף ולא מתגמל. וככל שאתה משליך על האחר מהחושך הפרטי שלך, אתה הולך ומתרוקן, כי זו עבודה בעיניים, זו חתיכת אשליה, לחשוב שאם תקטין את האחר, תרגיש גדול יותר. וזו טעות לחשוב שהטוב משעמם, וזו טעות לחשוב שאם במהדורת החדשות יהיו רק כתבות על ילד שעזר לזקנה לעבור את הכביש, במקום לשמוע על שחיתות, רצח, אונס, גזענות ואפלייה, זה יהיה משעמם. וזו טעות לחשוב שבן-זוג טוב, מתחשב, מכבד ורגיש, הוא משעמם.
"היו חביבים, כי כל מי שאתם פוגשים נלחם בקרב מר". אפלטון.
