אנחנו יושבים בבית קפה, אבא-בת תל אביביים לגמרי, ומדברים. היא מספרת על בית הספר, על חברים, על בן אחד שהוא חמוד, אבל נמוך מדי. אני לומד קצת סלנג חדש. מישהו שההורים שלו "טחונים" הוא ילד מבית עם כסף. ו"חשים" זה כאלה שחושבים את עצמם. וואלה.
ואנחנו מדברים על התינוקת, ועל בת הזוג, ועל הבלונדינית. היא כבר פחות מעצבנת אותה הבלונדינית, היא אומרת. וגם: "אולי אתה והזוגית תתחתנו?"
אני מרים גבות. כשהיא היתה בת 7 היא פסקה שאסור לי לצאת לדייטים. כשסוף סוף הצגתי מישהי בפני הילדים היא היתה נגד. כשעברנו לגור ביחד, אני והזוגה, היא דווקא צידדה במהלך, אבל בלי חותמת רשמית – "אני לא מוכנה שתתחתנו".
אז למה עכשיו כן? "לא יודעת, כי זה יהיה יותר מסודר ככה. גם בשבילי וגם בשביל התינוקת".
אני מתחיל להבין, אני אומר לה. זה יהיה יותר קל להגדיר? שהתינוקת היא ממש אחותך, שזו לא סתם "החברה של אבא"? להסביר כלפי חוץ וגם לעצמך? היא מסתכלת עלי במבט הזה, העייף, שכאילו אומר טוב שהבנת, אידיוט איטי שכמוך. "כן, יהיה יותר פשוט ככה".
טוב אין לנו כוונות להתחתן. אבל גם לגור ביחד ולארגן ילד משותף זה לא מעט, לא? המתבגרת מקבלת את זה. כן, גם זה משהו.
"אבל אבא", היא אומרת. "אל תיפרדו".
למה?
"כדי שהתינוקת לא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי. שיהיו לה שני הורים בבית".
אני שותה מהקפה שלי ומסתכל על האנשים ברחוב. אין לי ממש מה לומר.
