"סליחה, אבל התור שלי נקבע לחמישה לאחת", ענתה גברת צעירה אחרת עם תינוק על הידיים.
"כן, אבל את איחרת, את הגעת אחרי, אז עכשיו תמתיני", ענתה אותה גברת צעירה וכועסת.
"אני איחרתי בעשר דקות והודעתי ונאמר לי שממילא יש עיכוב בתור ואין בעיה..." לא הצליחה השניה לסיים משפט כשזו התפרצה לדבריה.
"יופי, כל אחד יגיע מתי שבא לו וייכנס. זה לא מעניין אותי. אני צריכה להכנס לפנייך ואת תמתיני..."
"אה, סליחה, את אחרונה ברשימה", התערבה המזכירה.
"כן, אבל אני עסוקה, אני באמצע עבודה, לי אין זמן כמו לכל האמהות פה. להן יש זמן. הן לא ממהרות לעבודה. הן הולכות הביתה", ענתה הגברת הצעירה והכועסת בצעקות
"מאיפה את יודעת מה אנחנו עושות?" ענתה אמא אחרת די נעלבת. "למה את מחליטה שאנחנו פחות עסוקות ממך?"
"כי אתן לא עובדות. אתן לא מאחרות לפגישה", ענתה זו באופן מתריס ומעצבן במיוחד. "אני ממהרת ואין לי זמן לשבת חצי שעה בתור".
האנשים הרעים - גם הרופא שיבדוק אותי
הוויכוח הקולני נמשך עוד ועוד ועוד עד שהרופא יצא וביקש מהגברת הממהרת להרגע ולהמתין בסבלנות, אבל הגברת לא הקשיבה. היא המשיכה לרטון ולכעוס על הנשים עם הזמן, שמעבירות אותו בנינוחות בטלה בחדר המתנה של רופא ילדים, בחברת זאטוטים מנוזלים ובוכיים. אט, אט, פסקו האמהות מסביב להגיב והניחו לאישה הצעירה, הכועסת והממהרת להמשיך ברטינתה ולרשוף גיצים על סביבתה בדציבלים שגרמו לדוקטור הנחמד לצאת בפעם השניה מחדרו ולבקש מהגברת להרגע "כי קשה לעבוד ככה". הגברת בתגובה זרקה לו את משנתה החינוכית לניהול קליניקה ביעילות.
זו היתה יכולה להיות אנקדוטה משעשעת עד מרגיזה במיוחד, אם כל אותו הזמן לא הייתה עומדת מנגד בתה בת החמש וצופה בשתיקה באמה הזועמת, רואה אותה כועסת ורבה עם ה'אנשים הגדולים' ויותר מזה, עם הרופא בכבודו ובעצמו. כן, זה שאמור לבדוק אותה אחרי שכעס על אמה.
ו"אם אמא שלי שדואגת לי ושומרת עלי ואוהבת אותי מתנהגת ככה - אז אמא שלי צודקת". והאנשים האלה שכועסים עליה הם ה'רעים'.
רואים אותנו מגיבים
אם נרצה או לא נרצה, את מיטב שנותיהם הראשונות הם עושים איתנו. הם מתבוננים בנו, בודקים אותנו, לומדים לחייך אל מול החיוך שלנו, למלמל אל מול הדיבורים התינוקיים שלנו ולהגיב להבעות הפנים שלנו. אחר כך הם רואים אותנו אוכלים, מתלבשים מדברים בנייד ורוצים כמונו. הם רואים אותנו בזוגיות שלנו, הם רואים אותנו עם החברים שלנו ועם הקופאית בסופר.
הם רואים אותנו נוהגים ומגיבים לנהג שעוקף אותנו בכביש, מגיבים לאמא שנדחפת בתור לפסטיגל ולאבא שהילד שלו חטף להם את הדלי והכף בגינה הציבורית. אחר כך הם רואים אותנו מדברים בבית על "המורה הזאת שלא מבינה כלום" ו"על בית הספר הזה שכל הזמן מפיל מטלות על ההורים", על "הילד הבעייתי הזה מהכיתה". הם רואים אותנו מגיבים לאירועים בטלוויזיה לראש הממשלה ש"צריך להעיף קיבינימט" ו"הערס המרוקאי" מהריאליטי ו"זאת - כמה בלונדינית ככה טיפשה" ו"זאת תראי איזו שמנה, איך היא לא מתביישת להצטלם ככה?" ו"מי זאת בטלפון, סבתא? תגיד לה שאני לא בבית".
הם רואים אותנו כועסים, שמחים, רבים, אוהבים, מתווכחים, משקרים, דורשים. כל רגע בחיים הם צוברים עוד מידע, עוד חומר, שיתגבש לתפיסת עולם, לדרך התנהגות שלא עוברת שום תיווך ומערכת הסברה לעיניים שלהם. בדיוק כמו לאותן עיניים של ילדה בת חמש שם בחדר ההמתנה של הרופא.
הם נמצאים במגרש של הגדולים. במגרש של ה"מבוגרים האחראים". רואים איך הם משחקים ומשמרים. עושים copy-paste. ואז, יום אחד, הקטנים האלה משחקים במגרש שלהם עם הכלים שלנו ועם חוסר הבשלות המוסרית שלהם ואנחנו מסתכלים ומתפלאים: "מאיפה למדת לדבר ככה?", "מי לימד אותך לשקר?", "למה המורה אומרת שהתחצפת?" כן, אותה מורה שלא מבינה כלום.
וכשהם יגדלו קצת יותר, הם יסתכלו לנו עמוק בעיניים ויענו לנו ללא הסוס שהם למדו את זה מאיתנו. בדיוק כמו החמישיסטית שהטיחה בי פעם "אני עצבנית כי את כל הזמן כועסת", צודקת. כל הזכויות שמורות.
וגם השבוע, כשחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי שפכה מים על הקולגה שלה ראלב מג'דלה, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה על שמונת ילדיה שרואים. רואים את אמא שלהם לא מסכימה עם דעה של מישהו ובגלל זה שופכת עליו מים. ומישהו אחר אומר על אמא שלהם 'משוגעת' והרבה אנשים בטלוויזיה וברחוב כועסים על אמא. אז מה, שיכעסו... כי "אם אמא שלי, שדואגת לי ושומרת עלי ואוהבת אותי מתנהגת ככה - אז אמא שלי צודקת. והאנשים האלה שכועסים עליה הם ה'רעים'".
