בחנוכה האחרון נכנעתי. שוב.
לא יכולתי שלא להיכנע. דווקא החזקתי מעמד כמה שנים. הצלחתי לעמוד עיקשת מולה, מול מתקפת תרבות הכלום. אבל לפני שנתיים, נשברתי. זה קרה כשראיתי את אחת מבנותיי אחרי החזרה מחופשת חנוכה, מאמצת במפגש עם חבריה, חוויות מאחד ממופעי חנוכה הגדולים, שלא הייתה בו. גילוי נאות, היא לא היתה באף אחד מהם, וזה כמתבקש, הציף אותי ברגשות אשם חדשים שנוספו על הקודמים, ויש הרבה כאלה, כי ככה זה אמא. אז בחנוכה שנה אחר כך, רכשתי במיטב כספי, מבעוד מועד - כרטיסים.
פרה היא פרה היא פרה. צילום: אורנה פיטוסי
על זה נוספו:
מונית הלוך. פקקים. חצי משכנתא עבור המונה שדפק. תור. פופקורן. שתייה. "לא ממי. אמא לא תקנה לך גם את הדבר הזה שמהבהב. מה זה למה. כי הארנק כבר התרוקן. אמרתי לא! לא זה לא!". נקניקיה - 25 שקל. רעש. אורות. אלילים עולים לבמה. רוקדים. שרים. נגיד... אבל היי, לא נורא, הם יפים. צווחות היסטריות בקהל. עוד אליל עולה. צווחות. רעש. אורות. הפסקה. קטנה אחת נרדמת. חזרה מהפסקה. עשרים וחמש שנה עוברות. מסך יורד. לילה. שני קילומטר עד לכביש הראשי עם אחת קטנה על הידיים, פלוס אחת קצת פחות קטנה שנגררת בעניים עצומות. המתנה של שנתיים וחצי למונית, גמל או כל דבר אחר שרק יחזיר אותנו כבר הביתה. אמא מורידה קטנה אחת לשבת על המדרכה. קטנה אחת בוכה. אחת קצת פחות קטנה גם בוכה. רוצה הביתה. מונית הלוך. שוד לאור מונה. והוא דופק. בית. מדרגות. בכי. מיטה. חליצת נעליים. כיסוי בשמיכה. זהו. שישנו עם הבגדים. אמא. ספה. מנוחה. מסך יורד.
אני בזה לך, תרבות הכלום. תרבות השטות. בזה לבוז שלך ל"סוגה עילית". בזה לעובדה שלא כולם יודעים מה הפירוש לביטוי "סוגה עילית". בזה לתוכניות הריאליטי שלך (חוץ מה"אח הגדול". אני מכורה. פויה אורנה). אני בזה למלכי היום ועלובי המחר שכולם מיהרו להכתיר ולא יהססו מחר לזרוק חזרה לבור האנונימיות. בזה לממליכים. בזה ל"סלבסתם". בזה למלכים. בזה לשערי עיתונים. וכן, מחר בטוח יעטפו בהם דגים בבסטה של שמחה משוק הכרמל.
אני בזה לצהוב. בזה לשירים שמבזים את המילים היפות. את אמנות השירה. בזה לתחרויות למיניהן. למירוץ לפה או לשם. בזה לסגידה לנעורים. "טוונטי פייב איז (נוט) אולד", חמודים שלי. לא. גם לא ארבעים ולא חמישים. וגם אתם, תאמינו או לא, תהיו פעם בני שמונים.
ואני בעיקר מתוסכלת מהעובדה שלמרות העושר התרבותי שאני משתדלת לספק לקטנות שלי בתוך הבית הקטן שלנו, אני לא אוכל לנצח לבודד אותן ועל מנת שישרדו מבחינה חברתית, אני נאלצת לשלוח אותן מדי יום אל עולם לא תמיד עשיר, לא תמיד יודע. עולם שבמקום להרים, לאתגר ולגרות את דמיונן, יוריד וישאב אותן לבור ואפילה תרבותית, לעולם של ג'סטין ביבר, לעולם שבו "סיוון שולטטטטטתת!!!", לעולם של "שתי שקל", ושל "כאילו וזה", ל"עברית שפה דלה", לעולם של "מה אתם מעדיפים: מוזיקה תרבותית או מוזיקה מלעונית?". לסגידה לזוהר ולקליפה, לפייסבוק במקום ספר ולמחשבה המטופשת שצביקה פיק, (הו, הבורות!!!) כתב את "התקווה".
בחנוכה הבא אקח אותן שוב.
