אני מכנה אותו: "ההומלס שלי".
הוא לא יודע שככה אני קוראת לו ואני לא יודעת מה שמו האמיתי. מעולם לא דיברנו. בעצם, פעם אחת, בשלב מתקדם של מערכת היחסים שלנו, הוא נופף בידו לעברי, כמו ילד בן עשר שמנופף לילדה שהוא אוהב, מנסה להסתיר מחבריו. הוא חייך אליי חיוך מבויש, עיניו הכחולות נצצו מתוך פנים שכבר שכחו מים וסבון, והן בערו כמו שני פנסים וצבעו בכחול את שיערו הארוך והסבוך וגם את זקנו. וקול בס מפתיע שלח לעברי במבוכה "היי" אנגלוסקסי, מפתיע עוד יותר. מאז אני קוראת לו גם "רובינזון קרוזו".
צילום: דפנה טלמון, מתוך פרויקט "צחנת בנימין"
המפגשים בינינו חטופים אך עקביים. כל יום, בדיוק בארבע ורבע, בדרכי לאסוף את הבנות מבית הספר, על פינת טרומפלדור, הכי קרוב לבית הקברות. תמיד הוא יושב על החומה הנמוכה, לפעמים עם חברים, לפעמים לבד. פעם ראיתי אותו בגשם. היה קר ורטוב ואפור, והוא ישב שם, ידיו תחובות בחוזקה בין רגליו, מנסות להתחמם. הוא לא אמר "היי" בקולו הנמוך, ולא הסתכל עלי. כשקר, המבט מושפל למטה. לא יודעת למה. יכול להיות שאם מכווצים את כל הגוף לנקודה אחת, גם את המבט, אז פחות קר.
ויש גם את זוג ההומלסים השיכורים שתמיד שוכבים כפיות מתחת לכספומט של בנק לאומי באלנבי. להם לא נתתי שם. הם גם מעולם לא חייכו. הם תמיד ישנים. והם כל כך מוזנחים ומלוכלכים עד שקשה להבחין ביניהם, מי הגבר, מי האישה. מכנסיהם הקרועים חושפים פצעים, כנראה מההזרקות. רק פעם אחת יצא לי לראות אותם ערים, ישובים עם עוד חבר, הוא הרגיש ממש רע, יותר מדי וודקה זולה. חיבקו אותו וניסו לעזור לו. אבל לרוב הם שרועים על קרטון או סתם על המרצפות, מטרים ספורים מנגנית האקורדיון הרוסייה המבוגרת שמנגנת כל היום בשביל כמה שקלים. לא מזמן ראיתי שכתבה על קרטון מקופסת נעליים קרועה: למכירה: אקורדיון.
תל אביב אהובתי, העיר הלבנה, היפה, התרבותית, זו שדואגת לרווחת תושביה וכל כך רוצה להיות עיר מערבית לכל דבר, לא מכירה בקיומו של "ההומלס שלי", והיא טופפת על עקביה כשראשה מופנה אל חלונות הראווה, וחולפת באדישות על פני זוג ההומלסים המאוהב שמתחת לכספומט ברחוב אלנבי.
לתל אביב אהובתי נוח לחשוב שהם לא קיימים, נוח לה לחשוב שאין עוד מאות כמותם, נוח לה לשלוח הצעות חלושות לעזרה וללכת כשהיא נתקלת בסירוב.
תגובות שקיבלתי מהעיריה:
על הרבה עוולות ואי צדק ושחיתות וחורבן שיש בעולם אני מנסה למצוא הסברים עבור בנותיי.
לזה - עד היום לא מצאתי מילים, עד היום מרגישה מועקה מטפסת בגרון כשאני מזרזת אותן ברחוב, שלא יראו, שלא ישאלו למה. כי לאמא אין תשובה. כי התשובות שאמא קיבלה מעירית תל אביב לא שכנעו אותה.
קר הלילה. לבשתם פיג'מה חמה? התנור דולק ומחמם את הסלון שלכם? יופי. לילה טוב.
המצב בשכונה של הצלמת דפנה טלמון לא השאיר אותה אדישה וכך החלה לצלם את הפרויקט "צחנת בנימין ".
