הו, כן... פעם הכול היה יותר יפה. אחר.
המוצרים במכולת היו זולים.
כמעט לכולם היו דירות, ללא שכירות.
הדלתות היו פתוחות.
הדרישות היו צנועות.
הייתה בנו אמונה.
הייתה בנו תמימות.
הייתה לנו אידיאולוגיה.
עשינו שיעורים.
האמנו שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
חבר היה חבר.
המנהיגים לא סרחו או שפשוט לא נתפסו בקלקלתם.
הייתה לנו תקווה שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות.
למורים הייתה סמכות.
להורים הייתה סמכות.
היינו תלמידים טובים.
תמיד עשינו שיעורים.
לא היו הפרעות קשב.
התחלנו לנגן בתזמורת כבר בכיתה א'. חלילית. מינואט. בטהובן. מוצארט. באך.
קראנו ארבעה ספרים בשבוע, והיינו רצים לספריה העירונית להחליף אותם בלהיטות בארבעה ספרים חדשים.
אמרנו תודה, סליחה, בבקשה.
היינו משחקים למטה עד שהחשיך.
היינו באימוני ספורט כלשהם שלוש פעמים בשבוע.
עשינו שיעורים.
צילום: אורנה פיטוסי
היינו מתארגנים בבוקר במהירות.
היינו דואגים לאחינו הקטנים.
היינו הולכים לבד לבית הספר. ברגל.
היינו קושרים את השרוכים בנעליים.
הינו הולכים לישון ברגע שהתחילו החדשות.
לא ידענו מה זה מחשב, אינטרנט, יו-טיוב, די וי די, פלאפון, טלוויזיה צבעונית, ליידי גאגא וג'סטין ביבר.
לא העזנו לפנות אל ההורים כשדיברו בטלפון.
פינינו מקום באוטובוס לזקנים.
לא דיברנו עם זרים.
ו... עשינו שיעורים.
ככה סיפרתי להן לפני השינה. הן הביטו בי בעיניים פעורות.
מהרבה דברים לא ממש אכפת לי שהלכו וכבר אינם. באמת שלא, כי צריך לצעוד עם הזמן.
רק דבר אחד קטנטן אבקש שיהיה כמו שהיה: שיעשו שיעורים.
אורנה. אמא. תל-אביב.
