היא מכירה את כל כללי הטקס.
הזר על ראשה. עטיפת המתנה כבר נקרעה באצבעות משתוקקות, חושפות את סט כלי הגשת התה לבובות, עליו הייתה מצביעה בכל ביקור בחנות שליד הבית. שישה נרות צבעוניים דקיקים (ועוד אחד לשנה הבאה), מרצדים בעליזות על העוגה המונחת לפניה. היא משעינה את ראשה בין כפות ידיה, עוצמת עיניים. אנחנו ממתינים בסבלנות. היא מצפה ליום הזה כל השנה. הופכת שוב ושוב בראשה מה לבקש, כמו אלדין מול הג'יני. משאלה אחת בכל שנה. אני מסתכלת עליה ומנסה לנחש במה בחרה. והזוכה הוא... היא... הוא...
הראש הקטן והיפה הזה שלה פוקח עיניים נחושות, מחייכות. הבחירה נעשתה. פוווווווו ארוך. הנרות כבים.
חלומות. צילום: אורנה פיטוסי
אני לא בזה לתמימות הזאת, לאמונה העמוקה שמה שנבקש יתממש. נהפוך הוא, אני זוכרת אותה ורוצה בה. ומן הראוי היה שהיינו ממשיכים לאחוז בה. גדולי המצליחנים הם אלה ששום חלום לא נראה להם פנטסטי מדי או לא אפשרי. רק שלרובנו זה קצת פחות קל מבעבר.
מישהו פעם אמר לי: "אל תפחדי מהפחד". צדק. לפחד יש נטייה להעמיד פנים, להתחפש לגברת אינטואיציה. והוא חוזר ולוחש לנו באוזן כמה הדרך מסוכנת, מצביע על בורות עמוקים ומהמורות דמיוניות, מזכיר לנו את הפעמים הרבות בהן נפלנו, ומראה לנו סטטיסטיקות שמוכיחות אפס אחוזי הצלחה. הוא אף מזכיר לנו את הרגע בו גילינו שפיית השיניים זו בעצם אמא, ש"סנטה קלאוס" הוא מובטל שמנמן שמצא דרך להרוויח כמה גרושים בעבודה של שלוש שעות באיזה קניון אמריקאי הומה ילדים צווחניים ושהחסידה אכן קיימת באגם החולה, אבל לא באמת מביאה ילדים בחבילה עד אדן החלון.
וככה, ביס אחר ביס, הוא נוגס באמונה, נוגס בתמימות, טורף את המבט הכמה אל שמיים זרועי כוכבים בהמתנה לכוכב שייפול.
הסתכלתי עליה. חשבתי עלי.
את החלומות הגדולים שלי כבר הגשמתי. אני אמא. אני שחקנית. אני מציירת. אני כותבת. אני מצלמת. ועוד כמה חלומות שלא אחלוק עם איש, גם הגשמתי.
עכשיו נותר לי לשמר את האמונה הזו בה, כדי ששום חלום, אף פעם, לא יישאר רק חלום.
"בכל אשר תבחרי, תמיד כווני עצמך אל הירח, כי גם אם תחטיאי, תמיד תנחתי בין כוכבים".
