נועם הקטן הרגיש גם הוא משוחרר. כבר לא אוזקים אותו בכבלי הצינורות. הוא לא הפסיק למחוא כפיים מהרגע שהורידו לו את מחט האינפוזיה מהיד. את ישיבת המערכת החשובה לקראת היערכות העיתון לחג החנוכה החמצתי (והחמצתי גם את ההערה הסרקסטית של אחד שטען: "נו טוב, מבחינה סטטיסטית במשפחה גדולה, סביר להניח שפעם בשבוע יהיה מי שישבית את האמא..." וקיבל ברז עם שני הבנים שלו שמשביתים אותו בשרשרת. רחמיי...
חזרנו לשיגרה הברוכה? לא בדיוק. ניחוח השמן והסופגניות, מבהיר לנו שמשהו חדש נרקם. לא שיגרה, אבל ברוכה.
חנוכה מעלה בי אסוציאציות נעימות, במיוחד בשנים האחרונות. בדיוק לפני שלוש שנים בערב חג החנוכה נולד אושרי. וכנהוג במחוזותינו, גיל שלוש הוא גיל עם משמעות רבה עבור הפעוט שהופך לילד. הוא הגיע לגיל ה"חלקֶ'ה".
פירוש המושג "חלק'ה" הוא התספורת הראשונה בחיים של בני השלוש. עד לגיל זה אנו נוהגים שלא לספר את הבנים. יש הנוהגים לחכות עד לל"ג בעומר ואז גוזרים בחגיגה מיוחדת את שיערותיהם של הילדים ומשאירים להם פאות לחיים ויש שתאריך ל"ג בעומר רחוק מיום הולדתם, כמו אצלנו, ואז מספרים את הילד ביום הולדתו השלישי.
אני יושבת מול הררי מתכוני לביבות ומתלבטת. באופן אישי מסיבת חלק'ה מרגשת אותי מאוד, לא פחות מחגיגת בר מצווה. תמיד הזלתי דמעות ביום הזה. בכי של התרגשות מהול בתחושות מעורבות של: הוא כבר לא תינוק!
התספורת מפגינה בחדות את המעבר של גיל שלוש. הגיל בו הילדים נפרדים מעולם התינוקות ונכנסים בשערי עולם הילדות. הבייבי שלי הופך לילד עם דעות משלו, מחשבות משלו, וזה מרגש. פתאום תם לו עידן של השקעה בתינוק ובפעוט, הכוללים קימה בלילות, מעבר מבקבוק לכוס, מטיטולים לגמילה ובעיקר - לתקשורת בינאישית גבוהה יותר עם הילד. מקסים לראות את ההתפתחות, אך עדיין הצביטה הקטנה משתכנת בלב.
"אתה יודע שעוד מעט נעשה לך יום הולדת ונגזור לך את השיער", אני מספרת לו בהתרגשות, אגב החלקה על שערו הבלונדיני הלא כל כך ארוך, שובה הלב.
אני יושבת איתו, מדפדפת באלבומי האחים הגדולים שלו, מראה לו את הצילומים שלהם לפני החלק'ה ואחריו, מספרת שנחגוג לו במסיבה מיוחדת, ירימו אותו, ירקדו איתו, הוא יחלק לכולם שקיות ממתקים והוא יראה 'גדול' כמו כולם.
ואז מגיעה התגובה: "אני לא רוצה ש'תוחתוכו' לי את השיער".
"אם אתה לא רוצה, לא נגזור", אני מבטיחה וכמובן מתכוונת גם לקיים. ברור לנו ההורים שאם הוא מראה סימני חשש ואינו בשל, מחכים עוד קצת זמן. זו לא הלכה למשה מסיני לגזור את שערותיו דווקא ביום הולדתו השלישי.
כעבור יומיים הוא בא אלי והפעם באושר, "עוד מעט 'תוחתוכו' לי את השיער ותעשו לי 'סרוקת ויומולדת-מסיבה והרבה הרבה מתנות ומכוניות".
"אתה בטוח שאתה רוצה שנגזור לך את השערות, שניקח מספריים וכולם ימחאו כפיים לאושרי כשחותכים לו את התלתלים?" אני מוודאה.
"כן!" הוא רוקד באושר. "ואני אהיה גדול!"
אני כבר מתחילה לחשבן מה עושים. חשבתי לערוך ערב לביבות לכל המשפחה, אלא שאז התעוררה הבעיה. האם יש מקום לשכן את כל המשפחה הענפה שלנו על צאצאיהם בסלון ביתנו? בחשבון קצר - 14 אחים ואחיות שלי, רובם נשואים פלוס, בלי עין הרע. ועדיין לא לקחנו בחשבון את הצד, הקטן אמנם, של בעלי. תוסיפו את הסבים והסבתות ותקבלו אירוע של חתונה ממש.
"אז אולי נערוך ערב לביבות עם כמה זוגות חברים טובים?" הצעה נוספת נזרקת לחלל האוויר.
"עדיף להישאר במסגרת המשפחתית, כי גם אם תזמיני את כל המשפחה, חלקם הגדול יבטל. אל תשכחי שלכולם יש גם משפחה מהצד השני ואירועים משלהם בחנוכה", זרק הבעל תובנה הגיונית.
"אבל מה יקרה אם פתאום יבואו כולם?" מבט נוסף על הסלון שגודלו מוגדר כנורמלי מזכיר לי שוב את הבעיה.
"נכין לילדים סרט עם ברקו בחדר הילדים הגדול ואילו המבוגרים ישבו בסלון, אכין שלושת אלפים לביבות בשלל צבעים וצורות, הרבה ממתקים ושתייה", אני ממשיכה לתכנן בקול רם.
ומה יקרה אם אושרי ייבהל מההמולה הענקית שסביבו? ומה אם כל אחד, מלבד הסבים והסבתות, ירצה לגזור לו תלתל? (עוד סממן מהטקס).
מיליון שאלות באוויר וחנוכה בעוד שבוע.
חייבים להחליט.
ערב לביבות? טקס חלק'ה משפחתי קטן וצנוע או עילה למפגש משפחתי גדול?
כך הוא כך, כמדומני שאושרי פתר חלק מהבעיה. באמצע הדיונים הסוערים מול הררי מתכוני לביבות בריאות, הילדון נכנס אל החדר, בפנים מאושרות וזורחות.
"אוי, לא, מה עשית?" הצעקה פרצה מגרונות כולנו בחרדת אימים.
"אני גדול!" הודיע והחליק על שערו הקצר הגזור בצורה מזעזעת.
מתברר כי הקטן, ששמע בשבועיים האחרונים על התספורת החדשה שמחכה לו, החליט להקדים את המאוחר. הוא טיפס אל הארון העליון, נטל זוג מספריים (של ילדים) ועקבות התספורת נותרו למזכרת בחדר הסמוך, כשעל הרצפה פזורים התלתלים הבלונדינים שלו.
אין מה לומר. יש לו עתיד כספר. הוא חייך אלינו במתיקות והודיע: "ועכשיו תביאו לי את המתנות!"
