הקרבה וסבלנות: ילדים מספרים על אמא
אורי אסולין מספרת על אב שעובד מהנץ החמה ועד שעה מאוחרת בערב, כך ש"אמא שלי גידלה אותי ואת אחותי בעיקר לבד". לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין את העבודה הקשה: "כשאבא מגיע, אנחנו בדרך כלל כבר אחרי ארוחת ערב, אחרי מקלחות וברוב המקרים כבר ישנות. בינתיים אמא הספיקה לסדר, לכבס, לשטוף כלים, להחליף בגדים בעצמה ועוד יש לה סבלנות וחיוכים להקשיב לאבא".
לשרון סידס, כבר ילדה גדולה בעצמה, יש סיפור אחר על הקרבה. היא מספרת על אמה, שבשל פחד מהכביש, מעולם לא נהגה. רשיון היה – אך הוא מעולם לא נוצל. "אחרי שהתגרשתי", מספרת שרון, "הייתי צריכה עזרה בהוצאת הילדים מהגן וטיפול בהם עד שאחזור מהעבודה. אמא שלי סוף סוף הסכימה להיכנס לרכב, להתניע ולהתחיל לנהוג! היא עשתה את זה רק בשבילי, ובמיוחד בשבילי". נועה ברי מתמקדת דווקא בפן הקולינרי של הסופר-אמא הפרטית שלה: "כל המנות שראיתם ב'מסטר שף' לא מתקרבות לארוחות גורמה שאמא שלנו מכינה", בעוד שליהי ארבל מספרת על אמא שתמיד דאגה לקום מוקדם כדי לספק לליהי ושתי אחיותיה כריכים לבית הספר: "דבר לא חסר, אמא מפנקת אותנו בלי סוף, לוקחת אותנו לשופינג, אחראית על הכול, ועושה הכול בצורה כל כך טובה... ובכל יום הולדת שלנו היא מארגנת מסיבה, מתנות והפתעה"."רק רגע אחד לעצמי": אמהות מספרות על עצמן
יש גם כמה וכמה אמהות ששלחו לנו את סיפוריהן האישיים על אמהות בעידן הלחוץ.
אלונה ירדן, אם לארבעה, אומרת שהחזון של המשפחה הוא שיתוף: "אנחנו עושים הכל ביחד, בתענוג ובכך מחויבים זה לזה. ביחד אנחנו מכינים בגדים לכולם, עורכים שולחן לארוחת הבוקר, מפנים את הכלים ומכינים תיקים לגני הילדים". כשכולם בגן והבית שקט, אלונה מתפנה לנהל את העסק העצמאי שהקימה מהבית – עד השעה ארבע אחר הצהריים, אז כולם חוזרים הביתה. כשבעלה גיא חוזר הביתה, היא כבר אחרי מקלחות ו"השכבות" ולרגע אחד ביום, היא אומרת, אני "יכולה לחזור להיות רק אני והוא".
גם לענת כהן, כמו לאלונה, יש ארבעה ילדים – שניים מתבגרים ושניים קטנים. היא עובדת במשרה מלאה ב"מרכז לעיוור" אך רק כשהיא חוזרת הביתה, הטירוף האמיתי מתחיל: "אני הופכת לנהג מונית. לקטנות יש ארבעה חוגים במהלך השבוע, כך שאני דואגת לקחת ולהחזיר". בדומה לכל הבעלים המוזכרים בסיפורים שלכם, גם בעלה של ענת חוזר מאוחר מאוד – והיא יושבת לאכול איתו ארוחת ערב. אחרי כל זה, היא מספרת, "אני לומדת למבחנים, שכן אני מתחילה תואר שני השנה!"
שושנה הימל מעדיפה דווקא לספר על רגע מתוק אחד בכל היומיום המוטרף: " היה זה יום גשום במיוחד ושני הבנים התלוננו שמשעמם להם. 'בואו נבנה מחנה', אמרתי להם, ומייד חזרתי לימי ילדותי: הוצאתי מזרנים מהמחסן ובניתי איתם מחנה נפלא. עשינו במחנה חדר אחד לגדול וחדר אחד לקטן עם שמיכות וכריות מכל הבית. הרגשתי לרגע שוב כמו ילדה שמתרגשת!"
ורד שמחון קוראת לפעולת הסופר-אמא "הכלה", ואולי זה הסוד של כל הסופר-אמהות שלנו: "אני מצליחה להכיל! להכיל שלוש משרות, להכיל את הילדים ואת הצרכים שלהם, להכיל את הבעל עם בעיות הארגון הקשות שלו, להכיל את ה"טראומות" הקטנות של החיים". איך היא בכל זאת נרגעת? "אני צריכה להתמלא בכל מיני הנאות קטנות של החיים כדי שאוכל להמשיך ולהכיל הכל..."
עליזה עמר ותמר דוד "חיות" ברכב שלהן. עליזה, אם ל-11, מספרת על "שלוש נגלות של נסיעה" בכל יום, ואילו תמר טוענת שבגלל ש"אין זמן ללכת ברגל", היא לוקחת את הילדים לכל מקום ברכב. עינב לוי, אם לילד בן שנתיים וחצי ותאומים בני חודשיים, ריגשה אותנו במיוחד. היא מספרת על מציאות מאתגרת: אחד מתאומיה אובחן בלידה עם חך ושפה שסוע, ועוד מעט הוא נכנס לניתוח ראשון בסדרת ניתוחים. עקב המצב, עינב נאלצה לפרוש מהעבודה ולהיות צמודה אליו ולאחותו. "בין לבין", היא מספרת, "אני מטפלת בילד "הגדול" שלנו, שעובר תקופה קשה מאוד עם המציאות החדשה שנפלה עליו".
