בערבו של יום, אחרי קילומטראז' מרשים, מצאתי את עצמי מדברת אל...רכב הטויוטה שקיבלתי לניסיון. במהלך החודש האחרון נפשי נקשרה ברכב הקטן הזה, שהפך לחלק משמעותי מחיי. מעולם לא הבנתי את האנשים היושבים ומתפייטים על הרכב שלהם, מדברים עליו ועל ביצועיו כאילו מדובר בייצור אנושי המחזיר להם פידבק, עד שמצאתי את עצמי על אותה אוטוסטראדה, מדברת אל הפח הנוצץ ואל ארבעת הגלגלים הדוממים. לצידי אושרי הקטן שלא מרשה לאיש לגעת באוטו. "זה של אימא שלי!" הוא מצייץ. נגע לליבי האופן בו הוא התלהב ממנו והתייחס אליו. עדיין לא מלאו לו שלושה אביבים, וכבר מגונן על 'רכושה' של אימא שלו."אל תגעו! אל תלכלכו! אימא, את מרשה לאבא להיכנס לאוטו שלך?" בעיניים מודאגות הוא עקב אחר אביו, על מנת לוודא שאני היא היושבת מאחורי ההגה באוטו 'שלי'. "אבא קנתה לך אוטו?" הוא שואל בעברית משובשת של בן שנתיים וחצי. הבנות פסקו פה אחד, שחייבים למכור את הטרנטה הישנה ולקנות את הטויוטה הנוכחית תחתיה.
אומרים שאלוקים מקדים רפואה למכה ומכין לנו את העזרה עוד לפני שהיא נחוצה. נועם התינוק אושפז למספר ימים בבית החולים עקב חיידק שנטפל אליו, או אז הודיתי מכל הלב על הרכב הקטן הזה שנסע הלוך חזור מספר פעמים ביום בקו אל בית-בית החולים, מתמרן בין העשרה שנשארו בבית וזקוקים לאימא, לבין התינוק שזקוק לה בבית החולים לא פחות. הוא הוכיח יכולת מרשימה בכך שהצליח להשתחל גם למרווחים קטנים של חנייה באזור בית החולים, בעוד רבים וטובים סבבו שעה ארוכה כדי למצוא חניה.
אתמול, כשהודעתי לבנות שתאריך יעד ההחזרה מתקרב, הן בכלל לא התרגשו. "מה זה משנה, אימא. הרי את קונה אותו, ברור?" חרצה בת התשע. ובת השבע הוסיפה בקולה החולמני: "אל תדאגי, כבר התפללתי שיהיה לך את כל הכסף לקניה". המתבגרים דיברו בעיניים, הם לטשו מבט שאומר: אוטוטו אנחנו מוציאים רישיון ואז....
גם סבתא נשארה עצובה מהדד-ליין המתקרב, ואולי גם קצת כועסת: "מלי, אני לא מבינה אותך. חודש שלם את מסתובבת עם רכב טייסים חדש ולא הצלחת למצוא אפילו לא פעם אחת בוקר פנוי להוציא אותי לטיול או סתם לשבת על כוס קפה בקניון?". סבתא, את צודקת. סליחה, ולכן אין ברירה אני חייבת להשאיר אותו אצלי.
