אחרי תקופה בה בילינו יחד, פניתי לבני משפחתי, שותפים בהחלטותיי, הרואים רק את טובתי לנגד עיניהם תמיד, כדי לשמוע את דעתם הכנה על השותף החדש בחיי.
>>> פרויקט אמהות העל - היכנסו לעמוד המיוחד
אמי: "סיגי, מכונית מקסימה מאד מרווחת בפנים, אולי תעשי איתם איזה דיל שיתנו לך אותה?" אמא שלי כבר רוקחת בעבורי קומבינה.
החלטתי לפנות לאחותי לחוות דעת נוספת:
אני: "ורד, יש לי שאלה".
אחותי: "האוטו הסגול עוד אצלך?"
להפתעתי היא ניגשה ישר לעניין, עוד לפני שחשפתי את הסיבה שלשמה התקשרתי אליה. מיד תהיתי לאן זה יתגלגל.
אני: "לא סגול, ורד, האוטו כחול" (יש לי פטיש לדיוק בפרטים מינוריים).
אחות, בביטול: "אה, הכחול".
אני: "כן, הוא אצלי".
אחותי: "אהה, מדליק".
ואז השתררה שתיקה ומיד אחריה היא חקרה: "ואת צריכה לצאת לאיזה מקום?"
אני: "לא".
אחותי: "אין חוגים, אין הסעות, אין כלום?"
אני: "לא".
אחותי: "בטוח?"
אני: "כן, בטוח, למה את שואלת?" (לחצתי אותה לקיר).
אחותי: "אז אני יכולה לקחת אותו?"
אולי בתו של בן זוגי תאמר כמה מילים על החדש שלי:
"נועה, איך ה-Space Verso שלי?" - פניתי לבת ה-20 עם ותק של שנתיים על הכביש.
"אני אוהבת מכוניות עם מראה קומפקטי", היא אמרה באהדה. "אגב, את עושה משהו בערב?"
אוף, גם את?
החלטתי לפנות לבתי בת העשרה. אין לה רישיון, כך שלא יהיה לה מניע נסתר:
"אריאל, מה את חושבת?"
בת ה-14, שבדרך כלל מגיבה בשעמום למותגים שלא ניתן להכניס למכונת הכביסה, הנהנה בראשה באופן שיכול להתפרש כהתלהבות.
"מה את אוהבת בה?" הקשיתי עליה.
"היא חמודה, מגניבה כזאת, יש לה מראה מגניב, cool", היא סיכמה.
"או.קיי, הבנתי".
"היא גם כיפית בפנים, יש הרבה מקום לרגליים", היא המשיכה והתמקדה דווקא בנקודה שאני, למשל, מעולם לא הייתי מתיייחסת אליה מטעמים ביולוגיים מובנים.
"טוב, נקודה מעניינת".
"וגם, היא קטנה אבל לא מרגישים שהיא קטנה, וקל יותר לחנות איתה".
"יפה, אריאל, איזה פידבק ענייני", ציינתי.
"כן, כן", היא נפנפה את מילות העידוד שלי. "אז את יכולה לקחת אותי לזארה עם האוטו הקטן, כי עכשיו אין לך תירוץ כמו 'אני לא נכנסת אחר הצהריים עם האוטו הגדול לעיר'", היא הביאה להנחתה באופן מעורר הערצה.
בתי הקטנה בת ה-10 סירבה להתראיין:
"נו, זואי איך האוטו שלי?"
שתיקה רועמת.
"את אוהבת אותו?", לחצתי. בכל זאת, המשימה היתה לברר מה בני הבית חושבים.
"מממ..." שפירושו בטרמינולוגיה שלה: "אני עכשיו כועסת".
"למה את כועסת?"
"כי את מחזירה אותו".
"טוב, את זה אנחנו ידענו מההתחלה".
"אבל אני לא רוצה שתחזירי", היא חרצה.
"אני מבינה אותך לגמרי, גם אני לא רוצה", הסכמתי איתה. "אבל את רואה, זואי? גם אמהות צריכות להתמודד עם דחיית סיפוקים".
הגיע הזמן לשאול את הגברים במשפחה:
בני בן ה-11 סיפק תשובה מעמיקה: "המכונית מאוד נוחה והיא מתאימה למסיבות, אני אוהב את כל הגאדג'טים שיש בה, את זה שיש בה הגברות והיא יותר משוכללת ממכוניות אחרות. ואני אוהב את הסגנון שלה מבחינת המראה החיצוני והפנימי שלה עם כל הרמקולים בדלתות".
את בעל המאה תפסתי בדרכים: "תראי, היא קלה, היא חמודה, היא נוחה לנסיעות בעיר. יש לה מקום, פונקציונלית, מבחינת דלק היא חסכונית. יש לה מערכת שמע טובה, הרבה מקום בבגאז'. והיא יותר מגיבה ומגניבה כשהיא על מצב ספורט".
"אז תקנה לי אותה?"
