זה היה אחר צהריים של אמא ובת. אני והיא, היא ואני. ללא תוספות, ללא צלע שלישית. סתם תור לרופא. עבורי זו הייתה מטלה שנדחסה בלוח העמוס של החיים. עבורה: הזדמנות פז ליהנות מזמן איכות איתי. היא צעדה ברחוב בצעדים קלילים. הכול סביב ריגש אותה, אני יודעת, כי היא התחילה לדבר בשפה התינוקית שלה, זו שמתגלגלת על לשונה בזמן ריגוש.
צילום: אורנה פיטוסי
הכל היה עוצמתי וחווייתי, אפילו לספור את הדקות עד שקו חמש יגיע לתחנה.
או לספור את הבתים בקפיצות זוגיות, 18, 20, 22, 24... עד קופת החולים.
לאחוז בכרטיס המגנטי ביד ולהניח ראש על חזי.
להתבונן יחד בתינוקות המשתעלים בחדר ההמתנה.
לשבת לצדי מול הרופא חמור הסבר, לענות על שאלותיו בחיוך מבויש, אגב הגנבת מבט לעברי, כמו לקבל אישור מאמא.
הבדיקה באוזן גרמה לה לצחקק, ועוד יותר זו של הגרון.
גם היא וגם אני זוכרות במעומעם תקופה אחרת. היינו יחד תמיד, בלתי נפרדות. אפילו בלילות הייתי מרגישה שלמה ומלאת רוגע רק כשהיינו ישנות קרוב עד שהבל פיה היה מחמם לי את הפנים.
הפרידה הראשונה הייתה כשהתגנבתי מהבית באישון לילה, אוחזת בבטני ונושמת כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה. שני לילות עם אחות חדשה ובלעדיה.
וכשחזרנו, אני ו"החדשה", כמו אישה שנייה, מאהבת, לא ידענו, לא היא ולא אני, שדברים הולכים להשתנות.
ונכון שלאמא יש לב גדול מספיק בשביל כל ילדיה, ונכון שכל אחד מיוחד ואהוב בדרכו, אבל מה שהיה לה כבר לא חזר, מה שהיה לנו עזב באותו לילה שילד אחות.
לפעמים היא מזכירה לי אותי כשהיא בוכה על שאין לה אח גדול או מתלוננת על אחותה.
ואני יודעת שהמון אהבה יש שם, בין שתיהן, וערבות הדדית וקשר דם שחזק מכול.
ואני מסתכלת על זו ומסתכלת על השנייה, והלב מתמלא אהבה. אילו רק יכולתי להסביר, אילו רק יכלה להבין.
