בחיים יש תפניות כל כך מפתיעות, אין לתאר. הנה מרגול ההגונה שיתפה פעולה עם העולם התחתון, הנה אריק מלך ישראל הוביל את ההתנתקות והנה פמיניסטית אדוקה עורכת את אתר מלכות היופי.
זו הסיבה שבשבועות האחרונים אני מקורבת לאירוע שמעולם לא עקבתי אחריו: תחרות מלכות היופי. בתקופה זו של השנה מתקיימים המיונים, וזה אומר שמדי כמה ימים המעלית והמסדרונות בבניין שבו אני עובדת מתמלאים בנערות מאופרות על עקבים גבוהים, נרגשות ומצפות לתורן להיכנס לריאיונות.
תקוות, חלומות ובגדי ים
אי אפשר להתעלם מהדבר הזה. נשים צעירות, שעשו את המקסימום כדי להיראות הכי טוב שהן יכולות, מקוות וחולמות להיכנס לנבחרת הכי יפה בישראל; אולי אפילו לזכות בתואר רשמי. לחלק יש ניסיון בדוגמנות ולאחרות בכלל לא; חלק סיפרו לכולם שהן במיונים וחלק נזהרות מעין רעה ומתקוות שווא ובאות בשושו.
ניגשתי לדבר איתן כמה פעמים, נכנסתי לחדר הוועדה שבו הן מתראיינות, שלוש בכל פעם, לובשות בגדי ים. כולן שמחות לשתף פעולה, מבינות שלהתראיין לתקשורת זה חלק מהמסלול שהן מעוניינות ללכת בו.
מאות נערות הגיעו למיונים. טרחו להתלבש ולנסוע, לפעמים מרחוק, לבקש חופש מהצבא ולהפסיד לימודים. אף אחת לא עושה את זה סתם על הדרך: צריך להתכוון. וזה אומר לקחת בחשבון שכל המאמץ הזה יהיה לשווא, שתקבלי תשובה שלילית. אני רוצה להצדיע לאלה שזה בדיוק מה שקרה להן.
היא העיזה ואני לא
הסתכלתי על אותן מועמדות שהפנים שלהן לא לגמרי סימטריים, שיש להן בטן עגלגלה, שהמראה שלהן רגיל לגמרי ולא מלכותי. הקשבתי להן בריאיונות: "מגיל צעיר אמרו לי שאני צריכה להיות כאן", "אני מגלמת את היופי הישראלי – שילוב של כל העדות" ואפילו: "לא התקבלתי בשנה שעברה והחלטתי לנסות שוב". התפעלתי.
תראו. הכי קל בעולם וזה אינסטינקט חזק גם שלי, לפסול וללעוג. איזה חוסר מודעות, כאילו. את לא רואה שאת לא מלכה? אבל אני מתעקשת להתרשם.
המודעות העצמית והביקורתיות, שתי חברותי הקרובות, יכולות לחסוך לך פדיחות, ברור. אבל בצד היותר דומיננטי שלהן הן פשוט משתקות. אני זוכרת מיונים לקורס חובשות בצבא, ברגע האחרון פרשתי. זה קורס נורא קשה, אמרו לי. אחר כך פגשתי חובשות במהלך השירות, בחורות על הכיפק, אבל לגמרי ברמה דומה לשלי. אין לי ספק שהייתי מתמודדת עם הקורס (ואז הייתי יודעת מה לעשות כשהבת שלי נחתכה בשבוע שעבר).
לפני הרבה שנים הייתי בישיבת מערכת, אחת הכתבות הציעה רעיון בנאלי. היא לא קולטת כמה זה דבילי, גיחכתי לעצמי בשתיקה. אבל מאז היא הפיקה שלושה סרטים (בינוניים, אז מה) וכתבה ספר. אני יכולה לחשוב שהיא סתומה עד מחר, אבל היא העיזה ואני לא.
שרק לא אכשל!
עם כל הריאליטי שסביב התרגלנו ללעוג לרצון להתפרסם, לזכות בתהילה, להיות סלב. ויש בזה באמת צד נלעג חזק. אבל אני מתעקשת לראות גם את הצד האמיץ, הנועז, שלא מפחד כלל. הצד שאומר: אני רוצה להיות באור הזרקורים, אני חושבת שאני שווה ואני מעיזה להראות את הפופיק שלי לכל העולם.
אני רוצה לחשוב שמי שניחנה בגישה הזאת תגיע רחוק. אולי בכל זאת היא תתקבל לתחרות בזכות תמונה טובה שמראה על פוטוגניות. אולי לכיוון מעניין אחר.
מי שמודע לעצמו עד כאב ישמור פאסון בבית ודברים לא יקרו לו לעולם. מה יהיה אם אקבל דחייה, הוא משותק באימה, שרק לא אכשל! הבחורה הרגילה למראה שמרחה על השפתיים אודם אדום, עלתה על עקבים של 10 ס"מ והתייצבה במיונים של תחרות מלכות היופי אולי תצטער אם ידחו אותה, אולי אפילו תבכה. אבל לא רק המסקרה שלה עמידה: כנראה שאצלה זו גם האישיות.
