רואה אותן במשחקי ה"כאילו" שלהן, לובשות ופושטות תפקידים.
לרגע הן נסיכות בממלכה רחוקה, לרגע פרש אמיץ רכוב על גב סוס אציל, והנה הן רקדניות בהופעת בלט מול קהל של אלפים.
והן כל כולן בתוך זה, באמונה שלמה. וזה אמיתי וזה חי וזה מרגיש וזה מרגש.
פעם גם אני הייתי ככה. בידיי הקטנות הייתי אוחזת בבובת לגו בצבעים אדום כתום צהוב ולבן עם שיער מתחלף וידיים ורגליים מתקפלות, מוליכה אותה בין קירות ביתה שקבעתי בם חלון, משוטטת איתה בין אבני השביל המתעקל, קוראת בקול לביתה הקטנה, זו שבידי השנייה "בואי לאכול, מתוקה", והדמיון והמציאות היו מתערבבים, ולרגעים היה נדמה שהבובות היו אלה שאחזו בי והוליכו אותי.
ועכשיו זה נעלם. איבדתי את כרטיס הטיסה למחוזות רחוקים והחיים נתנו לי צו עיכוב יציאה מהארץ.
ולפעמים אני מקשיבה לשיחות ביניהן בשעת משחק.
המאוויים שלהן, הפחדים, המחשבות הכי עמוקות, הכול מבצבץ במתיקות של ילדים. חסר קליפות, חסר מגננות, חסר קודים חברתיים של מה מותר ומה אסור.
"אך אינני יכול להיות לא פרפר, לא ענן, לא קוסם. אני רק יושב וחולם חלומות, וחולם וחולם וחולם."
